"שלושים שנה אחרי,
ליבי עדיין זוכר את נובמבר 1995,
כאשר השתיקה ירדה על ישראל
ונשמתי – שזה עתה הגיעה לארץ – הבינה בלי מילים
שגם הכאב יכול להיות צורה של שייכות.
לא ברחתי.
בחרתי להישאר.
העמקתי שורשים באדמה הזאת,
ומאותם שורשים נולדו בנותיי,
חיי, אמונתי והמשמעות שמלווה אותי.
היום, מביתי כאן,
אני מקדישה את האור הזה להן –
ולכל האנשים שסביבי כאן:
למי שעדיין מאמין, עדיין מלמד, עדיין אוהב.
להיות אישה, אם ומחנכת בישראל
זה ללמוד בכל יום שהשלום מתחיל בקטן:
במילה טובה,
במבט של חמלה,
במעשה של לא לוותר.
🕯️
שלושים שנה אחרי אני עדיין מאמינה
שהזיכרון איננו רק לבכות – אלא להאיר דרך.
שהאמונה איננה ריחוק – אלא שורש.
ושהאהבה, כשהיא אמיתית,
היא הלהבה היחידה שהרוח לעולם לא תצליח לכבות."
- דזירה
