"רבותי, הטלפון של הערבים מצלצל"

פתיחת מושב החורף של הכנסת, 3 באוקטובר 1994

כבוד נשיא המדינה, אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה, שנה חדשה באה עלינו לטובה ובשם הממשלה אני מבקש לברך את חברי הכנסת ובני משפחותיהם, את חיילי צה”ל ואנשי זרועות הביטחון שעל משמרתם ואת אזרחי ישראל כולם בשנה טובה, שנה של המשך שגשוג, שנה של שלום, שנה של ביטחון ויתקיים בנו הכתוב: “ונתתי שלום בארץ… ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם”. אנו באים בשעריה של השנה החדשה חזקים מתמיד, צודקים מתמיד ועל ספה של שנת תשנ”ה אנו מקווים, מתפללים ואומרים: זו עשויה להיות שנת השלום עם כל מדינות ערב ועם הפלסטינים ובעזה וביריחו, ברבת עמון, בדמשק ובביירות, בקהיר ובירושלים איש לאחיו יאמר שלום. 

חברי הכנסת, שנה אחרי שנה, נאום אחרי נאום, עמדו ראשי ממשלות ישראל  על הדוכן הזה.   דוד בן-גוריון ומשה שרת, לוי אשכול  וגולדה מאיר,  ומנחם בגין זיכרונם-לברכה, וייבדלו לחיים ארוכים שמעון פרס ויצחק שמיר, פנו מעל הדוכן הזה אל שליטי ערב, קראו שלום והזמינו אותם אל הבית הזה להיות שותפים למסע אל השלום. אנו מאמינים שהבית הזה בירושלים, הבית הזה ששמע משך שנות-דור את קולותינו הקוראים לשלום, הבית הזה שראה את ידינו המושטות לשלום, הבית הזה שראה אותנו בשעותינו היפות וברגעינו הכואבים, יארח, כבר בשנה הזו, את מלך ירדן, את נשיא סוריה ואת ראש ממשלת לבנון ואחרים שיבואו בשערי ירושלים, עיר השלום.

 חברי הכנסת, אווירת החג שעוטפת כל בית יהודי בכל שנה, בבוא חודש תשרי, מלווה בעשרים ואחת השנים האחרונות גם בהרבה כאב. עשרים ואחת שנים חלפו מאותו יום כיפורים. הרבה עבר עלינו, לטוב ולרע. דור הלך ודור בא. הרבה מאד מתמונות חיינו שכחנו, מחקנו מן הזיכרון, אבל את התמונות מאותו יום אין אנו שוכחים והקולות מהדהדים באוזנינו כאילו היה זה אתמול: אנו זוכרים כל רגע מאותו יום, כל מה שעשינו וכל מה שאמרנו, את אווירת החג והשקט ברחובות, את המוני המתפללים בבתי-הכנסת, את המכוניות הצבאיות שמפרות את קדושת החג, את השאלות ששאלנו ולא היו להן אז תשובות, ואת צפירת האזעקה בשעה שתיים בצהריים. ההיסטוריה אינה מכירה את המושג “אילו”, אך נתונים עדיים בחבליו של הזיכרון המר מאותו יום כיפורים, אין אנו פטורים מן ההרהורים: מה היה קורה אילו? נשיא מצרים, אנוואר סאדאת, אמר אז: “אני מוכן להקריב  חייהם של מיליון וחצי חיילים מצריים כדי לשחרר את האדמות”. ושר הביטחון, משה דיין זכרונו-לברכה, אמר: “אנחנו מחכים לטלפון מהערבים”. ועוד אמר: ” אני מעדיף את שארם א-שיח’ ללא שלום מאשר שלום בלי שארם א-שיח'”. על דבריו של נשיא מצרים הגבנו בלעג וביוהרה, ודבריו של משה דיין ביטאו דעת רבים ושיקפו מחשבות שקיננו בלב ציבור גדול בישראל. נדרשה מלחמה עקובה מדם עם מצרים וסוריה, כדי שבקהיר יגיעו למסקנה הנכונה כי השלום עדיף על המלחמה, ובירושלים יגיעו למסקנה הנכונה כי השלום עדיף על שארם א-שיח’. 

חברי הכנסת, הואילו נא לרשום לפניכם כי הממשלה הנוכחית החליטה לעשות כל מה שצריך ואפשר, לעשות הכל, כדי לחסוך מלחמות, דם ודמעות. ממשלה זו החליטה להרים את שפופרת הטלפון לארצות-ערב כי הוא מצלצל, וממשלה זו החליטה כי בתנאים מסוימים עדיף השלום על שארם א-שיח’. בדיוק כפי שהחליטה ממשלת הליכוד, בראשותו של מנחם בגין זיכרונו-לברכה. הטלפון צלצל לפני שנים בקהיר, והא מצלצל עכשיו בעזה וביריחו, בעמאן, בדמשק ובביירות, ואנו, רבותי, מרימים את השפופרת –  ויש מי שעונה לנו שלום בעברו השני של הקו. 

חברי הכנסת, משך שנות-דור ידענו להסתער על מוצבי האויב, להשתלט על ערי-אויב, לפגוע בו קשות ואנושות. היינו הכי טובים במלחמה. עכשיו אנחנו מנסים את אותה נחישות במלחמה אחרת: אנחנו שוב מסתערים, הפעם כדי להיות הכי טובים בשלום. אנו נכונים לכל שיח ושיג עם מדינות-ערב ועם הפלסטינים בתנאים של שותפות-אמת לשלום ולביטחון. אבל, באותה שעה, לא טחו עינינו מראות, ובעולם של זאבים, אין בדעתנו להיות כבשה תמימה. אין בכוונתנו לחדול אף לרגע מלחזק את צה”ל להגביר עוצמה, לפקוח עין, להתכונן. אנחנו מוכנים לשלום. אנחנו מוכנים גם למלחמה, אם תיכפה עלינו. 

חברי הכנסת, כבר היה לנו לזרא הביטוי חלון הזדמנויות, אבל מה לעשות וזהו הביטוי הנכון לימים אלה. אנו עדים בשנים האחרונות למגמות נוגדות בעולם הרחב: מצד אחד- רוח של פייסנות  ושלום שמטלטלת עולם ומלואו, בין השאר ואולי בעיקר, משום קריסתה של המעצמה הסובייטית. אבל מצד שני, קיימת גם מגמה הפוכה: גל עכור של אסלאם קיצוני, קנאי, מנסה לשטוף ארצות רבות. ארגוני הטרור האסלאמי הקיצוני פועלים במספר כיוונים: ה”חמאס” ו”הג’יהאד האסלאמי” מבצעים את מרבית פיגועי הטרור כנגד ישראלים בישראל ובשטחי יש”ע. ה”חיזבאללה” מבצע את עיקר הפיגועים כנגד חיילי צה”ל וצד”ל בלבנון. הטרור הבינלאומי פוגע בישראלים, ביהודים ובאחרים על פני כל תבל. ארגוני הטרור האסלאמי הקיצוני מנסים לפגוע במשטרים ערבים מתונים הנכונים לשלום עם ישראל. בשנים האחרונות בולט הסיוע מצד איראן לטרור הזה, במישרין ובעקיפין. המעורבות האיראנית באה לידי ביטוי בפיגועים המבוצעים על ידי גורמי הטרור האסלאמי הקיצוניים, במזרח התיכון ועל פני כל תבל. כבני העם היהודי אנו מכבדים אמונתו של כל בן  דת אחרת. כיהודים אנו רגישים לחופש הפולחן הדתי לבני כל הדתות. אנו נתמודד וניאבק כנגד ה”חומיניזם בלי חומייני” המאפיין את גל האסלאם הקיצוני- טרוריסטי. אנו רואים בברכה את מגמות השלום – ובדאגה רבה את הגל העכור של האסלאם הקיצוני. מעולם לא היה השלום הכולל כה קרוב אלינו, ועם זאת,סכנת האסלאם הקיצוני מרחפת עליו כצל שאינו עובר. לחשש הכבד מפני הסכנה הקיצונית שותפות רבות ממדינות-ערב הסובבות אותנו, והן שאומרות והן שיודעות כי הדרך הכמעט יחידה לייבש את ביצת האסלאם הקיצוני היא דרך הפיתוח והכלכלי ושיפור רמת החיים. העוני והדלות הן המדגרה של הגל המסוכן הזה – ורק צמיחה כלכלית ושיפור פני החברה במצרים ובסוריה, בירדן ובלבנון, יפגעו בקיצוניים הללו. שיפור כלכלי כזה יכול להתבצע רק כאשר שלום שורר במזרח התיכון כולו. אנו רואים עצמנו שותפים במלחמה החשובה הזו ורואים בשלום הכולל את אחד הכלים החשובים לעזור לארצות-ערב לעזור לעצמן, וכך גם נעזור לעצמנו להגיע לשלום. 

חברי הכנסת, השנה שחלפה, תשנ”ד, עמדה בסימן ראשיתו של הסדר עם הפלסטינים, בסימן משא-ומתן לשלום עם ירדן וראשית-ראשיתו של משא-ומתן לשלום עם סוריה. הממשלה הנוכחית אימצה את מתכונת מדריד כפי שהחלה בה הממשלה הקודמת בראשותו של מר יצחק שמיר –  ואולם כאשר התברר לנו כי העיקרון נכון אך השיטה מוליכה אותנו אל מבוי סתום, בחרנו לשנות את השיטה ופתחנו בשיחות נפרדות. ואכן, זו הניבה פירות. בשנה שחלפה חתמה הממשלה עם הפלסטינים על הסכם עקרונות, על הסכם עזה-יריחו ועל העברה מוקדמת של סמכויות בשטחים נוספים. בימים הקרובים ייפתח משא-ומתן על השלבים הבאים. לא בלב קל הלכנו אל החתימה עם הפלסטינים: משקעים מרים של מאה שנות סכסוך דמים הכבידו, ועדיין מכבידים, על ההשלמה המלאה. ואולם, אמרנו שעלינו לעשות את הניסיון הזה, אמרנו שאנו חבים אותו לדורות הבאים אחרינו. אמרנו לנסות להתחיל פרק היסטורי חדש ביחסים בין הפלסטינים ומדינת ישראל. לפני שנה, בתום תרועות הפסטיבלים, התייצבו מנהיגי הפלסטינים מול פני המציאות הקשה במחנות ג’בליה וח’אן-יונס: העוני והרעב, שהם המדגרה לכל פעילות רדיקלית טרוריסטית, היו והם גם היום אויבי ההנהגה הפלסטינית. לדעתנו, היא תיבחן בשיפור מצבם הכלכלי של התושבים שם ורווחתם, ובכך ייקבע במידה רבה אם השלום עם הפלסטינים אכן יעלה יפה. אחרי צעדים ראשונים שגויים לחלוטין, לפחות מנקודת מבטנו, אחרי מבוכה ואי-סדרים, אנו רואים בימים אלה ניצנים ראשונים של סדר ושלטון. מדינות רבות התגייסו לסייע כלכלית לפלסטינים ואנו מעודדים זאת בכל דרך, כי גם האינטרס שלנו, ביטחוני ואחר, הוא שאנשי עזה ובני יריחו יזכו לרווחה וחיים טובים. אבל, לא נסתיר ולא נכחד: הטרור הפלסטיני עדיין נמשך והוא מפיל בנו חללים. מאז נחתם הסכם העקרונות בוושינגטון לפני שנה, נרצחו ונהרגו שישים ושניים חיילי צה”ל ואזרחים, בישראל ובשטחים, מידי אנשי הטרור, מרביתם על-ידי אנשי ה”חמאס” ו”הג’יהאד האסלאמי”. רבים נפצעו. גם בשמכם אני מבקש להביע השתתפות הממשלה בצער המשפחות ולאחל החלמה לפצועים.

 חברי הכנסת, לא נתעייף מלומר ולהדגיש כי הביטחון הוא בראש דאגותינו וכי לא יבוא שלום לארץ הזו ללא ביטחון. לכן, אנו מתייחסים בחומרה רבה ביותר לפעולות הטרור. אמנם לא נעלם מעינינו כי נעשים מאמצים מסוימים על-ידי הרשות הפלסטינית למנוע טרור או ללכוד את מבצעיו, אך אין אנו רואים די בכך. מבחינתנו, המבחן הוא בתוצאות בלבד, והתוצאות עד כה רחוקות מלהשביע את רצוננו בלשון המעטה. בפגישותיי עם יושב-ראש אש”ף הודעתי בצורה הנחרצת ביותר, לו ולחבריו ברשות הפלסטינית, כי המשך ההתקדמות בדרך לשלום מותנה הרבה מאד ביכולתם של יושב-ראש אש”ף ואנשיו לגבור על הטרור. אם יימשך הטרור, יקשה עלינו להמשיך בתהליך השלום עם הפלסטינים. 

חברי הכנסת, חתימת הסכם העקרונות עם הפלסטינים סללה את הדרך אל שולחן הדיונים עם המלך חוסיין הראשון, מלך הממלכה ההאשמית. במהלך השנה נפתח משא-ומתן לשלום בין ישראל לבין ירדן, ובימים אלה אנו נמצאים בעיצומו. נציגי ישראל וירדן ישבו בשבועות האחרונים יום-יום, עד שעה מאוחרת, בניסיון למצוא פתרונות הוגנים לבעיות שהעלו רבת- עמון וירושלים. ההישג הגדול כבר מאחורינו. הגענו בוושינגטון למעמד המסמל צעד גדול קדימה: הסכם על תום מצב המלחמה. ההישג העוד יותר גדול עוד לפנינו: בפגישתי איתם ביום חמישי האחרון בעקבה, הבהירו לי המלך ונשיא הכתר כי בכוונתם להגיע בהקדם לחתימת חוזה שלום מלא בין ישראל והממלכה ההאשמית של ירדן. לדברי המלך, בכוונתו ליצור “שלום חם” בין ישראל לבין ירדן, וכדבריו אלי: “בשלום שלנו לא תהיה שום משמעות לגבול שבין ירדן וישראל”. עדיין נותרו כמה וכמה בעיות לפתרון בתחומי הגבולות, המים והביטחון. בימים הקרובים שוב יתיישבו שליחינו ליד שולחן הדיונים עם נציגי ממלכת ירדן, כדי להביא לחתימת חוזה שלום נוסף למדינת ישראל. לכן, בסיפוק ובשמחה, גם בגאווה, עלי לומר היום לחברי הכנסת כי למיטב הערכתנו, חתימת חוזה השלום המלא בין  ישראל לבין ממלכת ירדן, אפשר שתתקיים עוד בזמן הקרוב, לפני תום השנה האזרחית הנוכחית. 

אני יודע שכל אשר אמרתי הוא בבחינת חלום, ואולי גם עולה חיוך על פניכם, אבל השבוע קראתי עיתון ובין המודעות השגרתיות על הנחות במלון נופש בטבריה לבין הצעות למכירת דירה, קראתי גם מודעה על טיולים מישראל לפטרה, סיורים ברבת-עמון, נסיעות לג’רש, ואיש בישראל כבר לא מתרגש, כאילו היו הדברים מעולם. ככה סתם: מודעה בעמוד השלישי בעיתון. 

חברי הכנסת, לפני למעלה מעשרים-ושבע שנים, כאשר חרב חדה הונחה על צווארנו, יצא צה”ל למלחמת  מגן על חיינו. הניצחון הגדול מצא אותנו על גדות תעלת סואץ, על נהר-הירדן וברומי רמת הגולן, שקראו לה, עד אז, “הרמה הסורית”. בעשרים ושבע השנים שחלפו מאז מלחמת ששת-הימים הפכה רמת-הגולן  מארץ טרשים לגן פורח. על סלעי הבזלת השחורים הקימו משפחות, בנו בתים, הולידו ילדים. מדינת ישראל, ממשלות ישראל, כל ממשלות ישראל, שלחו אל הגולן  את האנשים הטובים ביותר. אין לנו טובים מהם: חלוצים, אנשי-חזון, לוחמים, שבנו מפעל-חיים מעורר כבוד והערצה. אין זה מקרה שהאהדה לאנשי הגולן חוצה מפלגות וגורפת המונים: כל היפה והטוב  שרצינו וחלמנו לראות במדינת ישראל ובבניה הישראלים מגולם בדרורה וביהודה ממרום-גולן, בסמי מקצרין, ובדגנית מכפר-חרוב – אנשי הגולן. לא טעינו כאשר שלחנו אותם אל הגולן. לא טעינו כאשר עודדנו אותם לבנות בית, לגדל ילדים, לטעת כרם, לקטוף פרי. זה היה המעשה הנכון, בזמן הנכון, במקום הנכון. עם כל הכבוד שאני רוחש להתיישבות בגולן, ואני רוחש לה כבוד, אף פעם לא הייתה זו העיקר: יותר מכל מה שנאמר כאן, חשיבותה של רמת-הגולן היא לביטחון מדינת ישראל. הרשו נא לי כמה מילים אישיות: חלק גדול מחיי הבוגרים עשיתי בשירות צה”ל, וחלק משירותי הצבאי עשיתי כאלוף פיקוד הצפון. כל פינה בצפון מוכרת לי. כל ישוב, כל אבן. בימי שירותי בצפון החלו התקריות החמורות עם הסורים, ושמות שכבר יצאו מן המילון היו לי ללחם חוק – דוריג’את, ג’אלבינה, תואפיק, תל-עזזיאת. הייתי עד ושותף לסבלם של היישובים, שעמדו אז בנחישות וגבורה תחת אש הפגזים. חלק חשוב בתמונות חי הם חורבות חדרי הילדים בגדות, הרפתות הבוערות של תל-קציר, השדות אחוזי הלהבות של חולתא, גונן, להבות הבשן. לא עלינו לרמת-הגולן ולא כבשנו אותה במלחמת ששת-הימים כדי שתמונות אלה יחזרו אלינו, ושום כוח שבעולם לא יזיז אותנו אף לא סנטימטר אחד בגולן –  אם לא יהיה שלום מלא, שלום אמיתי, שלום עם סידורי ביטחון מושלמים, כן –  שלום של אמיצים בין סוריה וישראל. רק שלום אמת יעורר בנו נכונות לשינויים. 

חברי הכנסת, עשרים-ושבע שנים החזקנו בדעותינו המדיניות והביטחוניות ולא שינינו מהן – כי העולם לא השתנה ומדינות-ערב לא השתנו. אבל – צריך להיות בת-יענה כדי שלא להבחין כי בשנים האחרונות נפל דבר: העולם השתנה, גם מדינות ערב. 

חברי הכנסת, כל עוד לא הכירה סוריה בזכות קיומה של מדינת ישראל לחיות בשלום, לא היה מקום לשום שיח ושיג איתה. כל עוד דחתה דמשק את ידנו המושטת, חיזקנו אנו אחיזתנו הצבאית והאזרחית בגולן, כמה עשרות קילומטרים מדמשק. את הצעד הראשון לאפשרות של שלום עשתה סוריה בימי ממשלת הליכוד בראשותו של יצחק שמיר  כאשר הסכימה – והשתתפה – בוועידת השלום במדריד. אנחנו בירכנו על כך – והמשכנו במסע הקשה אל השלום. 

רבותי, המצב השתנה. בשבועות האחרונים אנו מבחינים בסימנים על נכונותה של סוריה להיות שותפה במסע אל השלום. עדיין  הדרך רב, עוד רבה המלאכה. השלום עם סוריה רחוק  –  אך אין לנו שום כוונה להתעלם מהסימנים הללו. לא נחזור אל הימים ההם של  “אין עם מי לדבר”,  לא נחזור, אל ימי  “אנחנו מחכים לטלפון”, לא נחזור אל ימי “העולם כולו נגדנו”. לא נחזור, רבותי, לא נחזור אל הימים ההם. אנחנו הולכים קדימה.

 וזה דברי לאנשי הגולן היום: ליוויתי אתכם משך שנות-דור בשעותיכם היפות וברגעיכם הכואבים. ראיתי אתכם בפריחתכם והייתי ושותף נאמן לדרככם. תמיד אמרתי לכם את דעותיי ביושר ובאמונה. דעתי הייתה, והיא גם היום, שיש מידה רבה של נטילת סיכונים ביטחוניים בכל ויותר טריטוריאלי לסוריה. אנו מניחים הרבה מאד על כף המאזניים –  גם שלום, גם ביטחון, אך לא נחתום על שום הסכם שלום עם דמשק אם לא נהיה משוכנעים שהביטחון מובטח לנו, ביטחון מרבי – ככל שאפשר להשיג. 

אני פונה אליך דרורה, אליך יהודה ממרום-גולן, אליכם אמיתי ורוני ממבוא-חמה, אליכם סמי מקצרין ואורי מאורטל, אנשי הגולן, ואני אומר לכם: חובתי העליונה כראש-ממשלה, חובתנו כממשלה מול פני עם ישראל, חובתנו היא לבחון כל אפשרות לשלום. משך שנים חיפשנו כל סדק. ביקשנו שלום. רדפנו שלום. ועכשיו, לראשונה מאז קמה מדינת ישראל, קיים סיכוי לשלום עם סוריה. שלום עם סוריה הוא, במידה רבה, מפתח לשלום כולל. אני רוצה לשאול אתכם, חברי ברמת הגולן: מה עלינו לעשות? לא לנסות? לא לעשות מאמץ כדי להגיע לשלום? לדחות על הסף את האפשרות לשים קץ לכל המלחמות? לא רק אני חייב את התשובה הזו לכל אזרחי מדינת ישראל, כולל תושבי רמת-הגולן. גם אתם גולן חייבים תשובה. זכרו, כי אתם הרי היודעים: לא רק עמק מטעי תפוחים יש בגולן. ברמת-הגולן נמצא גם עמק הבכא, ואלי הבן שלך, דרורה, הבן שעליו דיברת בהופעה מרגשת בטלוויזיה, הבן שאמרת עליו שהוא עלול להילחם שוב על רמת-הגולן, אולי הבן שלך ועוד אלפי בנים לא יצטרכו להילחם עוד לעולם? אולי? 

החלטתי, החלטנו בממשלה, לתת סיכוי –  סיכוי שלא היה קיים בעבר – לשלום עם סוריה. אם הליכה אל השלום היא שינוי עמדה, אז כן –  שיניתי את עמדתי. אבל אנחנו לא נפקיר חלילה את ביטחון מדינת ישראל. נוסיף לו שלום. 

חברי הכנסת, מה המצב היום במשא-ומתן עם הסורים? בניגוד לקשר הטוב שיש לנו עם הפלסטינים  והירדנים, אין לנו הידברות טובה עם הסורים. את הקשר בין ירושלים לבין דמשק עושים במסירות, נאמנות והתמדה ידידינו האמריקנים, וזו לנו הזדמנות להודות לארצות-הברית, לנשיא ארצות-הברית, למזכיר המדינה, לצוות השלום, על המאמץ שלהם, על היד המושטת.

 חברי הכנסת, הכוונה שלנו היא להגיע לחתימת חוזה שלום מלא עם סוריה. כדי להגיע לחוזה שלום עם סוריה עלינו להגיע להסכמה איתה על ארבעה מרכיבים בעת ובעונה אחת, ואין להפריד ביניהם: הכל או לא כלום. 

המרכיב הראשון הוא גבול השלום בחוזה שלום. נכון  להיום אין הסכמה בין הסורים לבינינו על מיקומו של גבול זה. המרכיב השני הוא לוח הזמנים לביצוע מרכיבי חוזה השלום, כלומר: באיזה לוח-זמנים יתבצעו הנסיגה לגבול השלום, שלבי הנסיגה, מימוש מלוא הנורמליזציה ומימוש הסדרי הביטחון. 

המרכיב השלישי הוא מבחן הנורמליזציה המלאה לאחר שלב ראשון של נסיגה מוגבלת ביותר, אשר לא תחייב עקירת יישובים ברמת-הגולן. הכוונה היא שמימוש מלוא הנורמליזציה ייבחן במשך שלוש שנים, כאשר אנו מחזיקים במרבית שטחה של רמת-הגולן. מאחורי המילה “נורמליזציה” חבויים עולם ומלואו. אלה החיים עצמם. זהו השלום שעליו חלמנו, השלום בהתגלמותו היומיומית: שגרירות ישראלית בדמשק, שגרירות סורית בירושלים. אוטובוס “אגד” שנוסע לחאלב, תיירים ישראלים בחומס, אוניות ישראליות בטרטוס, מטוסי “אל על”, קשרי מסחר, קשרי תרבות. הכול בכול –  ולהיפך, כמובן. 

המרכיב הרביעי, לא האחרון, החשוב ביותר בכל חוזה שלום עם סוריה הוא הביטחון: כוונתי להסדרי הביטחון.  גם כאן חובק המונח היבש הזה עולם ומלואו: החל בצמצום הכוחות הסדירים על בסיס הדדי, פירוז שטחים שלא על בסיס  סימטרי, פריסת כוחות רב-לאומיים במתכונת שקיימת היום בסיני, כולל  כוחות אמריקניים כפי שיש היום בסיני, וכלה בתחנות אתרעה, ביקורות תקופתיות, ועוד ועוד. אני חוזר ומדגיש: רק סידורי ביטחון שיניחו את דעתנו יאפשרו לנו את נטילת הסיכון הכרוך בנסיגה בגולן. 

חברי הכנסת, עלי לומר לכם שוב כי בשלב זה, בכל ארבעת המרכיבים שפירטתי לפניכם, קיימת היום מחלוקת בין ישראל לבין סוריה ועדיין הפערים רחבים ועמוקים. אני ער לטענות נגדנו: אומרים “לא אלה הדברים שאמרתם לנו ערב הבחירות”. אומרים: “לא חשבנו שכך יהיה”. במצע מפלגת העבודה לבחירות לכנסת הנוכחית קבענו במפורש כי אנו רוצים בפשרה טריטוריאלית לרבות עם סוריה, ולכן נסיגה ברמת-הגולן היא חלק מהמדיניות המוצהרת של הממשלה. ועל אף זאת, בכל מקרה של נסיגה משמעותית אנו נחושים בדעתנו להביא את ההכרעה בנושא זה למשאל-עם. מה יותר דמוקרטי מזה? מה יותר הוגן מזה? אני חוזר על הבטחתי, שבכל מקרה שנצטרך לשלם בנסיגה משמעותית בעבור חוזה שלום, שיתקבל על דעת הממשלה, נציג אותו אז על כל פרטיו בפני כל אזרח ואזרחית במדינת ישראל ונשאל את פי העם: אתם בעד השלום הזה –  או לא?  לא נחתום על חוזה שלום עם סוריה בטרם נשאל את פי העם במשאל-עם. 

חברי הכנסת, עוד לפני השלום הכולל, עדיין באווירת הדיונים וההסכמים, אנו עדים לרוח חדשה הנושבת על פני העולם כולו באשר ליחסיו עם מדינת ישראל: הטענה כי “העולם כולו נגדנו” התנדפה ברוח השלום. העולם אינו נגדנו. העולם איתנו. כבר עכשיו אנו קוטפים את פירות השלום: עשרות אורחים נשואי פנים מגיעים אלינו ורוצים בידידותנו. אתמול אירחנו את ראש-ממשלת ליטא. היום את שר ההגנה של צ’ילה. מחר אנחנו מארחים את סגן ראש- ממשלת סין. שלושים אורחים רמי מעלה יגיעו בשבועות הקרובים לישראל, וזו רק ההתחלה. שעריהן של מדינות עוינות נפתחו לרווחה: ישראלים מסתובבים היום בעומאן ובקטאר, ברבת-עמון ובתוניס. אזרחי מדינות ערביות עוינות באים אלינו, קושרים קשרים ראשוניים, קשרי כלכלה, מסחר, תרבות – וזוהי רק ההתחלה. רק באחרונה התבשרנו על פתיחת משרד אינטרסים במרוקו, והשבוע הזה החל בבשורה נוספת: פתיחתו של משרד אינטרסים בתוניס –  ותודות למאמציהם של שר החוץ, שמעון פרס, ואנשי משרדו, נראה עוד ועוד משרדים כאלה בזמן הקרוב. כן ירבו. עוד זה הולך והנה זה בא: מדינות המפרץ, ובראשותן ערב- הסעודית, הודיעו השבוע על סיומו של החרם הערבי המשני בן עשרות השנים על ישראל ופרצו בכך נתיב חדש, עולם חדש לקשרי הכלכלה והמסחר של מדינת ישראל. זו לי הזדמנות להודות לארצות-הברית, למזכיר המדינה, על תרומתם המכרעת להישג מדיני חשוב זה. השלום אינו מסנוור את עינינו. אנו פוקחים עין ובוחנים בשבע עיניים את המתרחש סביבנו. אנו יודעים כי בד בבד עם  הנכונות לשלום, מגבירים צבאות ערב, כולל הצבא הסורי, את עוצמתם. אנו לא חדלנו אף לרגע לאמן ולהתאמן ולקדם את יכולתו של צה”ל בתחומים השונים. הסיוע האמריקני לא חדל אף לרגע, והשנה האחרונה עמדה בסימן ההמשך הסדיר של הסיוע הביטחוני מארצות-הברית בהיקף של 1.8 מיליארד דולר. במסגרת הסיוע האמריקני נחתמו השנה חוזים אדירים בממדיהם ונרכשו 21 מטוסי F-15-I, בהיקף של כשני מיליארד דולר. נרכשו משגרי רקטות ארטילריות, הגיעה ספינה ראשונה מדגם “סער 5” במסגרת תגבור חיל הים בשלוש ספינות מדגם זה. הממשל האמריקני, בנשיאותו של ביל קלינטון, היה נדיב ביותר כלפינו והעמיד לרשותנו חינם אין כסף 24 מטוסי אפאצ’י, 10 מסוקי בלקהוק, 50 מטוסי F-16, טילי נ”ט, טילי ים-ים ופצצות אוויר-קרקע מתוחכמות. במחסנים אמריקניים הממוקמים בישראל הוצבו פריטי תחמושת מגוונת ואיכותית, לרבות טילים ופצצות אוויר,טילי נ”ט, פגזי טנקים. ועל כך נאמר: מלאו אסמינו.

 חברי הכנסת, זו תמונת המצב המדיני כפי שהוא היום, על צלליה ואורותיה – והאורות רבים מאד, הרבה יותר מן הצללים. או ממשיכים במסע אל השלום כדי שבחודש החגים, בשנה הבאה, נוכל להתייצב לפניכם, כנציגיו של עם ישראל, ופני עם ישראל כולו, ונוכל לומר: “הבאנו שלום עליכם”. 

תודה