"נלך לאט, אנו ממהרים"

טקס חלוקת פרס אונסקו לשלום, פריס, 6 ביולי 1994

באנו היום, מקצווי תבל, בני לאומים שונים, לחלוק כבוד לאיש- אגדה, פליקס הופואה-בואני, אשר מכל אשר אמר בימי חייו העשירים ממעש, בחרתי באמרה אחת: “נלך לאט מפני שאנו ממהרים”. 

גבירותיי, רבותיי, אמצע  הקיץ, חודש יולי בפריס, ואנחנו, על פיסת אדמה קטנה אחת במזרח התיכון, נכנסים לאחד השלבים היותר משמעותיים בדרך לפיוס הגדול בין הישראלים לבין הפלסטינים: בשלב הזה, תמו החלומות. הגיע העת להפשיל שרוולים: “נלך לאט”, אמר ידידינו, הופואה-בואני, שכה חסר לנו ואנו כבר מתגעגעים לחוכמתו המדינית. ואנחנו הלכנו לאט: למעלה ממאה שנים נלחמנו על אותה כברת אדמה, באותה ארץ, באותה ארץ שנגזר עלינו, בניו של אברהם, לחיות עליה במשותף. גם אנחנו, גם הפלסטינים, ידענו סבל, כאב ושכול. עכשיו תמה תרועת הפסטיבלים. עכשיו, את אדי האופוריה מכסים לאט לאט גרגירי האבק, והרוח הדרומית החמה סוחפת את מצהלות החוגגים. עכשיו, כאשר הדגלים קופלו החצוצרות התייבשו, בימות העץ פורקו, עכשיו הגיע השלב היותר קשה, היותר מסוכן ועל שני הצדדים לחשב צעדיהם לאט – בתבונה ובזהירות, כי מאה שנות איבה אינן קורסות בבת אחת בלחיצת יד בוושינגטון, ועל הדם הרב שנשפך אי אפשר לכסות בהלמות תופים. 

השלום יבנה לאט לאט בחיי היום יום, בצעדים קטנים, בפרטים הבלתי נחשבים. הוא יבנה, צעד אחר צעד על ידי בני האדם. מעכשיו, עשיית השלום אינה עניין לזרקורים, לא להיכלות מפוארים, לא לשמלות נשף. מעכשיו יחליף חום השמש ביריחו ובנעמה, בח’אן-יונס ובנצר חזני, את אורות הזרקורים בוושינגטון, בקהיר, בפריס. לחיצות הידיים על הדשא בבית הלבן, על בימת אולם הקונגרסים בקהיר וכאן בפריס, חייבות לחזור על עצמן בלחיצות ידיים של תושבי עזה ואשקלון, יריחו ומעלה אדומים. הבמה היפה הזו כאן, בפריס, תוחלף בשוק הירקות של עזה שבו תקנה האישה הישראלית מידי בעל החנות הפלסטיני. השלום יקום על הקפה הישראלי הנמזג לספלו של חבר פלסטיני, הוא יתבטא במחיאות הכפיים של ישראלים ללהקת התיאטרון הפלסטינית, בקללות שיעופו בין אוהדי קבוצות הכדורגל של נס ציונה וח’אן-יונס, במתן זכות הקדימה בכביש של הנהג הישראלי לעמיתו הפלסטיני ולהפך, בחיוך של הרופא הישראלי ליולדת הפלסטינית, בשוטר הפלסטיני הרושם דוח תנועה לנהג הישראלי ולהפך, במציל הישראלי המחייך על החוף הים למתרחצים הפלסטינים. זהו השלום. 

אנחנו הולכים לאט ובזהירות, עקב בצד אגודל, כי אויביי השלום רבים מכפי ששיערנו: אורבים לנו קיצונים בשני עברי המתרס, גם אצל הפלסטינים, גם אצל הישראלים, ולנו – ישראלים ופלסטינים – אסור לנו להיכשל. אנו חייבים לחשוב, לשקול, לבדוק, להיזהר. אנחנו ממהרים כי מאה שנים ויותר חיכו ליום הזה בירושלים ובעזה, ביריחו ובנתניה, ברפיח ובראש פינה. אנחנו ממהרים כדי לחסוך בדמעות הכאב של עוד אם ישראלית ובדמעותיה המרות של עוד אם פלסטינית. אנו ממהרים כדי לראות את האור בעיניהם של שכנים שלא ידעו עד כה אפילו יום אחד של חופש ושמחה. אנחנו ממהרים כדי לנוע ולטייל וליהנות מהחיים בכל מקום, בכל פינה בארץ ישראל. אנחנו ממהרים כי עלינו לבנות את עמנו שבא ממאה גלויות לירושלים, בירת הנצח של מדינת ישראל ולבו של העם היהודי. אנו ממהרים למען הילדים שיולדו לעולם חדש שבו המילים “איבה” ו”מלחמה” יהיו רק מילים מתות במילון. אנחנו ממהרים, רבותיי, ולכן הולכים לאט. אנו נזהרים, כי לא תהיה לכולנו הזדמנות נוספת.

 אנו יודעים היטב כי בעומדנו כאן על הבמה היום, עמיתי שמעון פרס ואני, אין אתם חולקים כבוד לנו, או רק לנו, אלא למדינת ישראל כולה, לאזרחיה החולמים שלום. 

תודה על שכיבדתם אותנו בכבוד הרב הזה. תודתנו נתונה לכם, אנשי אונסקו, שאחרי שנים הרבה החלטתם סוף-סוף להסתכל לאמת שבלבותינו ולהעניק לנו שעה של חיבה. תודה לחבר השופטים ולידיד ותיק, איש השלום, פרופ’ הנרי קיסינג’ר. תודות מעומק הלב לאורחים הנכבדים שבאו לתת לנו כבוד: נשיא חוף השנהב, נשיא צרפת, נשיא פורטוגל, ראש ממשלת צרפת, ראש ממשלת סנגאל, ראש ממשלת תורכיה, ותודה לכם, רבותיי, שבאתם היום לחלוק כבוד לשלום. 

גבירותיי, רבותיי, השלום הוא מושג ערטילאי. ראשי ממשלות רואים את העיקר – ובגדול. אומרים שאין להם זמן לפרטים. אני מתרגם את השלום לאנשים בשר ודם, לאנשים שיש להם שם וכתובת. מידי פעם, כאשר עלי להחליט, יש אנשים שאני מהרהר בהם, מהרהר בגורלם. הייתה בישראל משפחה שסימלה בעינינו את קשר הדורות והשורשים לארץ ישראל, את ערכי המוסר והתרבות היהודיים, את ההיאחזות באדמה אחרי אלפיים שנות גלות, את הביטחון, את החלום לשלום. אם המשפחה, רחל קפלן, היתה בתו של הרב הראשי לירושלים, נצר למשפחה ששורשיה נטועים עמוק משך דורות בין הכותל המערבי והחומות והעיר החדשה, בירושלים עיר השלום. אבי המשפחה, ישראל, בא מגולת פולין אל הארץ המובטחת לאברהם אבינו, אבי האומה היהודית. כמוהו, ואחריו, באו המונים משבעים גלויות והתערו בביתם הקדמוני. אבנר היה בנם הבכור של רחל וישראל קפלן. הוא בחר את ההיאחזות בקרקע, את ההתיישבות כדרך חיים, כביטוי נוסף של הקשר היהודי לאדמת ארץ ישראל. אבנר קפלן עלה בלהבות וקיפח את חייו בתאונה בביתו, בקיבוץ תל קציר, מול רמת הגולן. יוסי היה בנם השני של רחל וישראל קפלן. הוא בחר בביטחון כדרך חיים, ושירת כקצין מצטיין בצנחנים. יוסי קפלן נהרג כאשר רדף אחרי מחבלים בבקעת הירדן, הגיע למערה והבחין באישה ותינוקה. יוסי קפלן, איש המוסר והערכים, ההומניסט שהנסיבות הפכו אותו לחייל קשוח, האמין לאישה שאמרה לו כי אין איש מתחבא במערה. כאשר פנה ממנה, ירה בו האיש אשר התחבא במערה, ויוסי קפלן נהרג. יוני היה הבן השלשי של רחל וישראל קפלן. יוני בחר בלימודים באוניברסיטה ובשירות בצה”ל כדרך חיים. אף שהיה זכאי להשתחרר מיחידה קרבית בגלל מות שני אחיו, לא ויתר על זכותו להיות בשורה הראשונה, המסתערת. יוני קפלן נהרג בקרבות המרים נגד הצבא המצרי במלחמת יום כיפורים. אם השבט המופלא הזה, רחל, נפטרה ממחלה קשה. אבי המשפחה היפה הזו, ישראל, נפטר משברון לב על בניו שנפרדו מארץ החיים אחד אחרי השני אחרי השלישי. נשאר הבן הרביעי, האחרון, עמירם קפלן. בשבילך, עמירם, עבורך, עבור ילדינו וילדיהם, הלכנו אל השלום. נלך לאט ונביא אותו מהר אליכם. נשבענו לעשות זאת. 

תודה רבה. שלום.