"לא באנו כאן לסלוח"

לא באנו לכאן כדי לספוד, כי מילים בשום מילון אשר יכולות לתאר את גודל הזוועה. לא באנו לכאן כדי לסלוח, כי אין סליחה. אל מול הכבשנים השותקים עמדנו כאן כדי לזכור את הרבבות ומאות האלפים והמיליונים שהלכו אל מותם, חסרי ישע וחסרי מגן, בעשרות מחנות ריכוז והשמדה, יהודים ובני לאומים אחרים. אנו עומדים כאן, ואין אנו פטורים מן ההרהורים שאילו עשתה עימנו ההיסטוריה צדק מוקדם יותר, ולו קמה מדינת ישראל עוד קודם לכן, ולא כעוף החול מאפר הקורבנות, ולו היה לנו צה”ל, לא הייתה דכאו ולא היו כבשנים ולא היו קירות מוות. אז, כשליש מהעם היהודי לא היה הולך לקראת מותו.

 “האחים!” כתב פעם נתן אלתרמן, “אולי פעם לאלף שנה יש למותנו שחר”. ואכן, כך הוא. ומול חוסר האונים והייאוש וההליכה אל תאי הגזים והמשרפות, יש לנו היום בצד האיכות המוסרית ותרבות הרוח גם כוח ועוצמה צבאית, כוחו של עם גדול, שבחלקו הושמד כאן על האדמה הזאת. למדנו את לקחי השואה ואחד מהם הוא הקמת כוח ועוצמה שלנו. בשמו של כוח זה אני נמצא כאן היום ואהיה פה לנרצחים. 

אנחנו כאן היום כדי להזכיר למי שנוטה לשכוח, ורבים שוכחים, כי על האדמה הזאת  נעשה הפשע הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית. אנחנו, בני העם היהודי, בנים ונכדים לקורבנות שהלכו אל המשרפות, נתגבר על האסון הנורא שפקד אותנו. זה יימשך דורות ויובלות עד אשר הפצעים יגלידו – והצלקות יישארו. אבל אלה אשר עוללו את הפשע, והללו אשר ידעו ושתקו ועמדו מן הצד בלי לנקוף אצבע, אשמתם לא תינקה לעולם. יש האומרים: פשע כזה לא יכול לחזור לעולם. ואולם, לא תמיד נכונה המימרה שההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה. אנו עדים בימים אלה להתעוררותו של גל אנטישמיות ונאציזם חדש, ואנו עדים לקולות ולתגובות זלזול ולעג של אלה שאומרים שרצח-עם כזה לא יישנה. מדאיג לגלות בתוך האספסוף הניאו-נאצי, גם דורות צעירים של בני הדור השלישי, שכמו לא למדו כלום ולא שכחו דבר. זוהי חובתה של גרמניה, המדינה, מחנכיה וקברניטיה, לעקור את התופעה בעודה באיבה. בכוחות משותפים נדאג לכך שמה שקרה – לא יקרה עוד לעולם.

 במקורותינו אומרים שאין לפקוד עוון אבות על בנים, ובמהלך השנים, אכן קמה גרמניה שוחרת שלום ודמוקרטית, אשר תרמה לביצורה של מדינת ישראל בדור האחרון, במחויבות מוסרית לעם היהודי. אנו יודעים להעריך זאת. 

בשמה של מדינת ישראל, בשם מערכת הביטחון, בשם חיילי צה”ל ומפקדיו, לוחמים ואזרחים, אני מבקש לומר כאן שניצחנו, אם גם במחיר דמים כבד. 

אני מצדיע לאבנים האילמות אשר תחתן טמון אפרם של אלה, שלא זכו לראות אותנו בהתגשמות חלום הדורות, והמצבה לזכרם. וניפרד מכם במילות השיר: “ויום נכספנו לו עוד יעל ויבוא – ומצעדנו עוד ירעים: אנחנו פה!”.