פתיחת חגיגות 3,000 שנה לירושלים, וושינגטון, 25 באוקטובר 1995
ירושלים היא לבו ובבת עיינו של העם היהודי ושל המעמד החגיגי הזה. אלפי מילין מן הבית
נעלה שוב את ירושלים על ראש שמחתנו – כפי שנהגו אבותינו ואבות-אבותינו.
אלף פנים לירושלים – ולכל אחד מאיתנו ירושלים שלו. ירושלים שלי היא דוקטור משה
ואלאך מגרמניה, רופא חולי עם ישראל וירושלים, שבנה בית חולים, “שערי צדק”, וקבע את
דירתו בחצר בית-החולים כדי להיות קרוב לחולים יומם ולילה, בבית החולים שבו נולדתי.
אני ירושלמי. ירושלים שלי היא מוקד געגועיו, מחוז חלומותיו, של העם היהודי. היא החלום
להגיע. היא השם שמיליונים מלמלו על שפתותיהם, גם על ערש מותם. היא המקום שאליו
נושאים עיניים ואליו נושאים תפילה. ירושלים שלי היא ג’ריקן המים שחולק במשורה לנצורים
במלחמת העצמאות והיא גם פני התושבים הדואגים בתורים לחלוקת מנת הלחם, והשמים
האפלים בירושלים שפגזי התאורה קרעו את צבעם השחור. ירושלים שלי היא הדרך אל
העיר. היא פניהם האפורים של החברים המתים שלי, והקור הצורב של המשוריינים החלודים
בצל האורנים בצד הדרך. ירושלים שלי היא ההר הגדול. בית הקברות הצבאי בהר הרצל,
קריית הדממה שאוצרת באדמתה את האלפים אשר הלכו אל המלחמות הכבדות – ולא חזרו
מהן. ירושלים שלי היא הדמעות של הצנחנים בכותל ב – 67′, והדגל שחזר להתנוסס על
שריד המקדש. ירושלים שלי היא הצבעים המשתנים של החומות והריחות של השווקים,
ומראה פניהם של בני כל העדות, וכל הדתות, שלכולם חופש דעה ולכולם חופש פולחן בעיר
שהקדושה עוטפת כל אבן שלה, כל מילה, כל מבט. ירושלים שלי היא עיר השלום, שממנה
תצא הבשורה הגדולה לכל הדתות, לכל העמים: “כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים”,
וגם: “יהי שלום בחילך, שלווה בארמונותיך”. אנחנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל. יש לנו
ויכוחים על דרך ועל מטרה. בישראל אין לנו ויכוח בנושא אחד: שלמותה של ירושלים והמשך
כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל. אין שתי ירושלים. יש רק ירושלים אחת.
מבחינתנו, ירושלים אינה נושא לפשרה – ואין שלום בלי ירושלים.
ירושלים שנחרבה שמונה פעמים, שמשך שנים לא היתה לנו גישה אל שריד מקדשנו, היתה לנו, תהיה שלנו, היא שלנו, וכך תהיה לעולמי-עד. “הדמעות כאן אינן מרככות את העיניים”, כתב משורר ירושלים, יהודה עמיחי, “הן רק מלטשות ומבריקות את קשי הפנים כמו סלע”. ירושלים היא הסלע.
חג שמח לך. שלום לך ירושלים.
