טקס החתימה על הסכם אוסלו ב‘, וושינגטון, 2 בספטמבר 1995

כבוד נשיא ארצות הברית, מלך הממלכה האשמית הירדנית, נשיא מצרים, יושב ראש הראשות הפלסטינית, ראשי משלחות, שרי חוץ, קהל נכבד, עכשיו, אחרי שורה ארוכה של דברים חגיגיים, הסתכלו על הבמה הזו. מלך ירדן, נשיא מצרים, היושב ראש ערפאת ואנחנו – ראש הממשלה ושר החוץ של ישראל על במה אחת. התבוננו נא היטב. התמונה הזו, התמונה שאתם רואים לפניכם ברגע זה, הייתה בלתי אפשרית, הייתה דמיונית, לפני שנתיים שלוש. רק משוררים חלמו עליה בשיריהם, ולמרבה הכאב, חיילים הלכו אל מותם כדי לאפשר לנו להגיע אל הרגע הזה. הנה אנחנו לפניכם: אנשים שהגורל, שההיסטוריה שלחו אותם אל מעשי השלום כדי לקטוע אחת ולתמיד מאה שנות דמים. החלום שלנו הוא גם החלום שלכם. המלך חוסיין, הנשיא מוברק, היושב ראש ערפת וכל האחרים –  ומעל כולם הנשיא ביל קלינטון, נשיא בשירות השלום –  אוהבים אותם הילדים,  בוכים אותן הדמעות, שונאים את השנאה ומתפללים אל הפיוס. לשלום אין גבולות. כן, אני יודע: הנאומים שלנו כבר חוזרים על עצמם. אולי גם התמונה הזו הופכת להיות שגרתית. לחיצות היד כבר לא ממריצות את מחזור הדם ופעימות הלב, הלב האוהב, כבר לא פועם בהתרגשות – כמו אז. התחלנו להתרגל האחד אל השני. אנחנו כבר מכרים ותיקים. אני יכול לספר לכם על השיגעונות של ערפאת. הוא יכול לספר לכם על השיגעונות שלי. בגרנו בשנתיים מאז לחצנו כאן ידיים בפעם הראשונה, לחיצת היד שהייתה עדות וסימן לראשיתו של פיוס. היום אנו  מפוכחים יותר, אנחנו שמחים על הפיוס האפשרי אבל גם חרדים לסכנות האורבות לו מכל עבר. לאויבים של אתמול יש היום אויב משותף: זהו הטרור הזורע מוות בביתנו, באוטובוסים הנוסעים ברחובותינו. קולות החוגגים כאן אינם יכולים לכסות על זעקות האימה של אזרחים שלווים שנוסעים באוטובוסים אל מותם. העיניים הבורקות שלכם כאן ועכשיו לא משכיחות מאיתנו אף לרגע את עיניהם המתות של סטודנטים שנסעו ללימודיהם ועקרות-בית שהיו בדרכן אל השוק. אנו כואבים את מותם וזוכרים אותם באהבה. 

אני רוצה לומר לך, היושב-ראש ערפאת: אל תיתן להפוך ארץ זבת חלב ודבש לארץ זבת דם ודמעות. אל תיתן. אם לא יתאחדו כל השותפים למעשה השלום  למלחמה נגד מלאכי המוות של הטרור, יישארו מן הטקס הזה תמונות צבעוניות למזכרת בלבד. נחלי איבה יחזרו ויציפו אז את המזרח התיכון. אנחנו, רבותי, לא ניתן לטרור לנצח את השלום. לא ניתן. אם לא יהיו לנו שותפים למלחמה הכבדה הזאת, נילחם נגדו לבד. אנחנו יודעים להילחם. אנחנו יודעים גם לנצח.

 אחיי, בני העם היהודי, אלפי שנות גלות וחלום-דורות החזירו אותנו לביתנו ההיסטורי בארץ- ישראל, אל אדמות הנביאים. על כל כרם, על כל שדה, על כל עץ זית, על כל פרח, חקוק  כאן חותמם העמוק של ההיסטוריה היהודית, של ספר הספרים שהורשנו לעולם כולו, של ערכי המוסר והמשפט והצדק. כל מקום בארץ הנביאים, כל שם, הוא חלק בלתי-נפרד מקורותינו, מן ההבטחה האלוהית לנו ולזרעינו אחרינו. כאן נולדנו, כאן יצרנו עם, כאן יצקנו מקלט לנרדפים וכאן בנינו מדינת מופת דמוקרטית. ואולם, אין אנו לבדנו על האדמה הזו. לכן, אנו חולקים את האדמה הטובה הזו היום עם בני העם הפלסטיני –  כדי לבחור בחיים. מהיום מתורגם הסכם הנייר למציאות בשטח. אין אנו נסוגים. אין אנו עוזבים. אנו מוותרים – והכול למען השלום.

 שכנינו, בני העם הפלסטיני, אנו, שראינו אתכם משך דורות במצוקותיכם, שראינו אתכם בדלותכם, אנו שנהרגנו ואנו שהרגנו, הולכים איתכם אל עתיד משותף ורוצים בכם כשכנים טובים. 

גבירותי, רבותי, השבוע ציין העם היהודי באלף גלויותיו את ראש השנה, ובאחת מתפילות החג אמר כל יהודי, בכל אתר: “בספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה, וגזרות טובות, ישועות ונחמות, ניזכר וניכתב לפניך, אנחנו וכל עמך בית ישראל לחיים טובים ולשלום”. איחוליי לכל העם היהודי, איחוליי לאזרחי מדינת ישראל –  לחיים טובים ולשלום. את הברכה הזו אנו מאחלים גם לשכנינו ולכל בני המין האנושי: לחיים טובים ולשלום. 

גבירותי, רבותי, הביטו שוב בנו. הביטו בתמונה הזו על הבמה, כאן בבית הלבן. אתם כבר לא מתרגשים. התרגלתם. אבל כדי שהשלום יהיה שלם, כדי שהתמונה הזו תהיה שלמה והמזרח התיכון יהפוך לפנינה, חסרים בתמונה זו עוד שניים: נשיא סוריה ונשיא לבנון. אני קורא להם לבוא ולהצטרף אלינו, לבוא אל בימת השלום. 

גבירותי ורבותי, אם וכאשר זה יקרה שוב נבקש מהנשיא קלינטון להיות המארח הנדיב שלנו, שוב נבקש מהמלך חוסיין, מהנשיא מוברק, מהיושב ראש ערפאת, ומכל האחרים, לטרוח ולבוא לכאן, להיות שותפים לצילום הנפלא –  ולחיים החדשים –  של כל עמי המזרח התיכון היושבים לבטח.

 גבירותיי ורבותיי, אני מאחל לכולנו להתראות כאן שוב –  ובקרוב. שנה טובה.