תשובה להצעות האופוזיציה להתפטרות הממשלה, 8 באפריל 1993

אדוני היושב ראש, חברי הכנסת, אני שמח שהאמונה והמורשת היהודית קבעו לנו מידי כמה חודשים חג. ניתן בחג לעם לשמוח, ליהנות, לשכוח מן הצרות ולקוות לעתיד טוב יותר. חבל שאנחנו מתכנסים היום כאן בעיצומו של החג. אבל, עם זאת, על אף הדברים שהושמעו, אנסה לשמור על אווירת החג. בראשית דברי אני רוצה לשלוח מדוכן זה ברכה מקרב לב לחיילי צה”ל, לשוטרי משמר הגבול ומשטרת ישראל, לזרועות הביטחון האחרות, העומדים יום ולילה על משמר הביטחון של מדינת ישראל, של השטחים, בגבולות ובתוככי השטחים הנתונים לנו ובמדינת ישראל. אני רוצה גם לברך את חבר הכנסת ביבי נתניהו, שזהו לו נאומו הראשון כראש האופוזיציה ולאחל לו אריכות ימים כראש האופוזיציה. 

אשר לנושא עצמו, דומני שחלק מחברי הכנסת כאן מתעלם מהמציאות, מציאות לא נעימה. המציאות היא שבינינו לבין הפלסטינים – כוונתי לתושבי שטחי יהודה, שומרון ועזה – יש עימות חריף, עימות שמתמשך לא רק חמש שנים, גם לפני כן, עימות שפשט צורה ולבש צורה. השאלה המרכזית שסביבה יש חילוקי דעות, וזה לגיטימי, היא, מה הפתרון, האם לספח את כשני מיליוני הפלסטינים החיים בשטחים ולהופכם לתושבי ישראל נגד רצונם, גם נגד רצוני, או למצוא דרך של דו-קיום, דו-קיום תוך שמירת הייחוד היהודי של מדינת ישראל כמדינת היהודים שחיים בה גם לא-יהודים? סביב שאלה זו מתקיים ויכוח לגיטימי, והעם מחליט מדי פעם, והוא יחליט כשהדבר יהיה קונקרטי, כאשר הדבר יידרש. כיום אנו נתונים, ואני מקווה שזה אכן יימשך, במשא-ומתן לשלום במתכונת שאינה אידיאלית בעיני, אבל ממשלה ברשות הליכוד החליטה עליה, כשיש בסיס מוסכם במכתב הזימון לוועידת מדריד ולפיו אנחנו מנהלים משא-ומתן ישיר עם תושבי השטחים על פתרון בשני שלבים. אני חושב, שהממשלה הזאת תמשיך בקו הזה, במתכונת הזאת, אם כי היא לא האידיאלית, אולי בתכנים שונים, הנובעים מהשוני בגישה לגבי מה שצריך להיות בעתיד הרחוק, ולא בהכרח מחייב הדבר מדינה פלסטינית. אני מתנגד להקמתה. אני מאמין, שבהתקדמות הדו-שלבית לקראת פתרון יש גם פתרונות אחרים. הבעיה שהעסיקה ומעסיקה את הציבור, ואמרתי זאת מעל הדוכן הזה, היא ההסלמה בטרור, ולא אטשטש ולא אתעלם מזה. אין זה אומר שאני מקבל את ההסברים שלכם מדוע חלה ההסלמה. ההסלמה היא פועל יוצא של עימות שאין לו פתרון לשורשיו. כשאני אומר שהליכה למשא-ומתן מדיני לפתרון הסכסוך באה במקביל ללחימה בטרור, אני לא בטוח שפתרון מדיני יעלים את הטרור מעל פני השטח. ראו מה מתרחש במדינות ערביות, ששם אין ויכוח בין שתי ישויות שונות לחלוטין. האם בארצות ערב אין טרור בינן לבין עצמן? אני מפריד בין פתרון הסכסוך לבין נושא המלחמה בטרור. אין לי ספק, שככל שנתקרב לפתרון הסכסוך ונגיע אליו, המוטיבציה לקיום טרור תלך ותפחת, אני לפחות מקווה שכך יהיה. 

אני רוצה להסביר עכשיו את הצעדים שנקטה הממשלה. אני משוכנע שמה שהתפתח בעיקר בחודש מרס והגיע לשיאו באותו חודש, חייב נקיטת צעדים לבלימה, ומיד, של תחושת אובדן הביטחון האישי בקרב חלקים בציבור הישראלי. ואני לא מתעלם מהעובדה שכך זה היה. ככלל, אם רוצים לפתור בעיה צריך קודם כל להכיר בקיומה. לכן קיבלה הממשלה את ההחלטות הבאות: להטיל סגר על עזה, יהודה ושומרון, שימנע מ-110-120 אלף פלסטינים תושבי השטחים לעבוד בישראל; כי בהיותם פזורים במקומות עבודה שונים בשטח הם יצרו את תחושת אי-הביטחון. רוב אלה שביצעו את הדקירות בשטח הריבוני הישראלי, לא היו ידועים לזרועות הביטחון שלנו כאנשי טרור. לכן לא היה מנוס אלא ליצור הפרדה ללא הבחנה, כי לא הייתה הבחנה מראש של מי שהוא מיועד לסכינאות ומי לא. אני חושב שתכלית הסגר היא ליצור, לא במכה אחת, יתר הפרדה, בלי כל קשר לשאלת התהליך המדיני;  ליצור יתר הפרדה כדי לתת תחושת ביטחון למרבית אזרחי ישראל, יהודים וערבים, שרובם חיים בתחומי “הקו הירוק” ובירושלים רבתי המאוחדת בריבונות ישראל ובריתה לעד. שמונה ימים הם מעט זמן, אבל כבר עכשיו חשים בתחילת השוני באווירה. ידענו שעל-ידי הסגר הזה ניצור מצוקה בקרב פלסטינים תושבי השטחים, ושתגדל הסכנה למתיישבים ביהודה, בשומרון ובעזה. אבל בינתיים יש גם ירידה באלימות. בשל ההפרדה הזאת, וביצירת מצב שבו 70 אלף פלסטינים מובטלים ביהודה ושומרון לאורך זמן, כפי שאמרו לי מפקדי פיקוד המרכז, עלולה להיווצר מצוקה. 

תגברנו את הכוחות כדי לתת יותר ביטחון לתושבים בשטחים, קודם כול ליהודים, אבל גם ללא-יהודים, כי האחריות לביטחונם היא של הממשלה. אני מקווה שהממשלה תחליט ביום ראשון שהסגר יימשך, לא אגדיר לכמה זמן, בצד הסגר, שנבע קודם כל מההכרח להחזיר את תחושת הביטחון האישי ל- 99.5 או ל-99 אחוזים מאזרחי ישראל, נוצרה, לדעתי, הזדמנות לפתור בעיות נוספות בכלכלה ובחברה הישראלית. אין שום סיבה לכך, שמתוך 113 אלף עובדי הבניין בישראל 70 אלף יהיו תושבי השטחים. הבה נחזור לבנות בישראל באמצעות ישראלים, יהודים וערבים ישראלים. מי שרואה מה שנעשה בבנייה, בעיקר מאזור חדרה וצפונה, יבחין בכך שישראלים עובדים ובונים וגם מגיעים להישגים מרשימים. בדרך זו נפתור גם חלק מהמחלה החברתית הקשה ביותר שלנו – האבטלה. מדוע לא ייכנסו 20-30 אלף ישראלים לעבודת הבנייה? אני יודע שהדבר לא ניתן להיעשות מהיום למחר, אבל הבה נחזור להיות גם בונים וגם חקלאים, שתלויים פחות בעבודה של תושבי השטחים. קודם נפתור את בעיותינו, אחר כך נדאג להם. גם בשבילם יש פתרון – לבוא לשולחן המשא-ומתן. היום מצפוני נקי יותר כלפיהם, מפני שיש דרך לפתרון על בסיס מכתב הזימון לוועידת מדריד – להתקדם בשני שלבים; שיבואו למשא-ומתן אם הם רוצים לפתור את מצוקתם של אלה שהם מייצגים. הועלו פה הצעות. אני ממליץ ליושב ראש האופוזיציה החדש, שייוועץ בשר המשפטים לשעבר, מה משמעות חקיקה האומרת לבית המשפט העליון: לך אין סמכות בשטחי יהודה, שומרון ועזה, או אין סמכות בתחומים מסוימים. 

אני רוצה לומר, שאני רואה דווקא מן המצוקה, דווקא מן הכורח הביטחוני – להביא להפרדה כדי לתת ביטחון. בלי הפרדה לא יהיה ביטחון אישי. ככל שתהיה הפרדה חדה יותר כך יוחזר הביטחון; לא הרמטי, אני לא מתיימר, אין ביטחון הרמטי בפני טרור. יש צמצום משמעותי של תחושת הסיכון האישי. ולכן יש הזדמנות היום לחבר שניים – גם את הביטחון האישי, גם את החזרה להיות בוני הארץ, לא במלים, בענף הבנייה, וגם בתחומים אחרים. לא להחליף בתאילנדים. לא שאנני סבור שלצורך קליטת עשרות אלפי ישראלים בבנייה אין מקום להביא מומחים, אם לא מספיק ישראלים – גם זרים, אבל זה כדי לשרת את קליטת העובדים הישראלים, ויש מספיק כאלה היום בארץ, כי זה תהליך. והדבר השלישי, אני מקווה ששיחות השלום תחודשנה, כדי לפתור א הסכסוך. זה לא בא במקום המלחמה בטרור. אני מקווה, אין לי וודאות, יש לי הרושם שבקרב חלק מהפלסטינים יש איזו תחושה, שבעקבות מה שמצטייר אצלם – ואני לא אומר דרך מה ואיך, אתם יודעים בדיוק כמוני – כמבוכה ישראלית, אם ה”סקאדים” העיראקיים יצרו מבוכה בעורף, יש להם תחושה שהסכינאות שלהם יצרה מבוכה. את תולדות ה”סקאדים” אנו רואים במירוץ המטורף של מדינות אחרי טילי קרקע-קרקע, עד צפון-קוריאה, לאיראן, לסוריה, ללוב; לקח עז. אולי יש בניהם השוגים באשליות, שהסכינאות תבהיל אותנו. 

לשלום דרושים שניים. הם לא עושים לנו טובה כשהם באים לשלוחן המשא-ומתן. גם אנחנו לא עושים להם טובה. שלום אמיתי יכול לצמוח רק מאינטרס משותף של שני הצדדים. לכן, אני מסתכל קידמה ומאמין, שאפשר ליישם את האמצעים שהחלנו לנקוט בתהליך מדורג, כי אי-אפשר לעשות זאת במכה אחת, אי-אפשר לשנות דברים שהשתרשו במשך 25-26 שנים: הישענות על עבודה זולה, לא עבודה ישראלית; גם לתת ביטחון, גם לחזור לעצמנו, גם לפתור את בעיות האבטלה. ואם נוכיח שאנחנו מסוגלים לעשות את שני אלה, הם יבואו גם למשא-ומתן לשלום. 

באווירת החג אני מבקש גם מחברי סיעתי וגם מהסיעות שהגישו את ההצעות שלא להתחיל בהצבעות, ולהעביר את כל ההצעות לדיון בוועדת החוץ והביטחון.