דברים בעצרת ליהודי רוסיה, מוסקבה, 26 באפריל 1994

ידידנו אזרחי רוסיה, אחינו, יהודי רוסיה, אני מביא לכם דרישת שלום מן הבית. אני מביא לכם דרישת שלום מירושלים – בירתה הנצחית של מדינת ישראל, לבו של העם היהודי: שלום לכם, שלום לכן כאן במוסקבה, שלום לכם בכל מקום ברחבי רוסיה.

 הרי ידוע: היו ימים קשים ביחסים שבין ישראל לבין ברית-המועצות לשעבר. היו ימים אפלים. אבל גם בימים הקשים ביותר, ברגעים המרים, לא שכחנו אף לרגע שברית-המועצות, שחיילי הצבא הסובייטי, היו חוד החנית, ראש וראשונים, במלחמה נגד הנאצים. לא שכחנו אף לרגע את הקרבות הרבים, את הגבורה, את המעשה האמיץ של מיליונים שעצרו בגופם את מכונת ההשמדה של הנאצים. אם מותר לי , בשם העם היהודי, בשם מדינת ישראל, שהיא ביתם ומקלטם של ניצולי השואה, בשם כל בן אנוש ובן תרבות, אני רוצה לומר לכם היום: תודה. אומרים שיש לנו זיכרון ארוך – וזה נכון: לכן, גם בימים הקשים ההם, כאשר כאן, במוסקבה, לא כל כך הבינו אותנו ואפילו פעלו קשות נגדנו, לא שכחנו אף לרגע שהייתה זו ברית- המועצות אשר תמכה בנו בראשית צעדינו כמדינה, ועמדה לצדנו במלחמה הקשה של עצמאותנו. מדינת ישראל מקמצת במתן עיטורים. אין זה מנהגנו. אבל, אילו יכולתי, אילו הייתי רשאי, הייתי מעניק עיטור לכל רוסי ולכל רוסיה, יהודי ולא יהודי, בדרג הבכיר ובדרג הנמוך, אשר נחלצו באותם ימים לעזרתנו, כאשר חיינו היו תלויים לנו מנגד. זיכרון זה לא עומעם על ידי שנים רבות ורעות שבאו אחרי כן. על חסד הנעורים ההוא – תודה לך רוסיה. ידידים יקרים, במידה מסוימת, אני וחבריי שבאו איתי מישראל חשים כאן כמעט כמו בבית: הנופים, הצלילים, הריחות, מוכרים לנו. כאן, ברוסיה הגדולה, חלמו הראשונים על ציון וירושלים, כאן קמו הפיגומים הראשונים של הבניין של מדינת ישראל, כאן החל החזון, כאן החלה התרבות החדשה שלנו, כאן שרו משוררינו הגדולים את שירתם וכאן נולדו המנהיגים אשר הנהיגו אותנו משך עשרות שנים – ומכאן יצאו לחזור אל ארץ אבותיהם, אל האדמה ממנה גלו לפני אלפיים שנה. הצעד הראשון, הצעד המדיני, הצעד התרבותי בדרך הארוכה אל מדינת ישראל, נעשה כאן – ובשלושת הימים שאני נמצא כאן אתכם חזרו אלי המראות והקולות מהספרים והתיאורים מהבית. בסופו של דבר, גם סבי, גם אבי, גם אימי, נולדו כאן, בתוך העם הגדול שהוציא מתוכו גם רודנים, אך גם גדולי עולם בתרבות, באמנות, בכל חיי הרוח. 

בשנים האחרונות קלטה מדינת ישראל חצי מיליון יהודים שהגיעו מכאן אלינו, חזרו הביתה. רבים מהם מאושרים: הם נקלטו בחברה הישראלית, אבל, לא אסתיר מפניכם: יש קשיים, יש גם  קשיים רבים. אנחנו מדינה קטנה, לא עשירה, אשר ידעה הרבה מלחמות ומנסה לעשות עכשיו שלום. לחמישה מיליון תושבים קשה לקלוט חצי מיליון עולים בבת אחת – אבל אנו עושים כל מה שאפשר, ואני יכול לומר בגאווה: אין אף מדינה בעולם שעושה כמונו ואי – אין! –  אף מדינה בעולם שיהודים חשים בה בבית כמו אצלנו, המקום שבו חיות ופורחות התרבות היהודית והלשון העברית. 

אזרחי רוסיה, אחינו היהודים, הבית שלנו עמד משך עשרות שנים בסכנה. קמו עלינו אויבים שרצו לחסל אותנו. ידענו שש מלחמות. ניצחנו. אבל שילמנו מחיר כבד על כל ניצחון. לפני שבועיים, ביום הזיכרון, עלינו לקברותיהם של אלפי בנים ובנות יקרים שלנו שנפלו בקרבות. ניצחונותינו בשדות-הקרב לא מנעו מאיתנו במשך שנים כה הרבה לחלום שלום. אבל משך השנים לא היו לנו שותפים לחלום הזה. מאז תום מלחמת יום-הכיפורים ונשיאותו של הנשיא סאדאת במצרים, אנו רואים סימנים לרצון של שלום: בעצם ימים אלה אנו מקיימים דיונים על שלום ורוצים לראות בסופן של המלחמות. אנחנו ממשיכים במלחמה הזו על השלום וזקוקים לכל תמיכה, לכל רצון טוב, לכל סיוע. במלחמה הזו אנו מוצאים את ראשי השלטון ברוסיה שותפים לנו כשושביני המשא-ומתן לשלום מאז ועידת מדריד – ואנו מודים להם ולכם על התמיכה שכה נחוצה לנו. אנחנו חוזרים הביתה בתקווה, כי ביקורנו פתח דף חדש ביחסים בין רוסים לבין המדינה היהודית. 

אחים, יהודי רוסיה, מחר אנחנו חוזרים הביתה ספוגים ברשמים מן הארץ הגדולה הזו, מהמקום שבו נולדה הציונות, מהמקום שבו מאות אלפים הופכים את הציונות מחלום – למציאות. אנו חוזרים הביתה ונושאים איתנו את הזיכרון של חום לבכם, ושל קבלת הפנים החמה הזו. ניקח איתנו הביתה את תקוותיכם ונחזיר לכם את חלומותינו. אנחנו חוזרים מחר הביתה. שלום לכם, שלום לכולכם, ולהתראות.