1992 – רבין ראש ממשלת ישראל, כהונה שנייה
ישראל מחכה לרבין
כאזרח, חבר כנסת מהשורה, מנותק ממוקדי קבלת ההחלטות, עקב רבין אחרי “מלחמת המפרץ”, ששינתה את יחסי הכוחות במזרח התיכון. תגובת העורף הישראלי במלחמה חידדה את תחושתו כי הציבור הישראלי עייף ממלחמות ויהיה מוכן לשלם את מחיר השלום. בקריסת ברית המועצות, שהיתה מוקד הפעילות האנטי ישראלית באזור, ראה הזדמנות היסטורית להתקדמות לשלום. בהסכמה שהושגה בין המעצמות בוועידת מדריד, באוקטובר 1991, ראה חיזוק למגמה זו. הוא סבר כי בנסיבות החדשות נוצרחלון הזדמנויות לשלום ויש למהר ולמצותו בטרם יגיע נשק גרעיני לאזור שיסכן את עצם קיומה של המדינה.
גל העלייה מברית המועצות והפוטנציאל הכלכלי הטמון בה למדינה חיזק את הכרתו כי עתה יכולה ישראל ליטול גם סיכונים. הוא ידע שלשם כך דרושה מנהיגות אמיצה והאמין כי בכוחו למלא את התפקיד. לאחר ניצחונו על שמעון פרס בבחירות הפנימיות במפלגת העבודה החלה המפלגה במערכת בחירות אינטנסיבית. נהנה ממעמד של איש אמין, “מר ביטחון” החותר לשלום, הזוכה לאמון ציבורי רחב, הוביל רבין את מסע הבחירות תחת הסיסמה “ישראל מחכה לרבין”.
“אנו נמצאים בתקופה של סכנה שלמזרח התיכון ייכנס נשק לא קונבנציונאלי… לכן, בראייה של שבע עד עשר שנים, מוכרחים לקדם את התהליך המדיני”
שוב ראש ממשלה
המהפך שהחזיר את מפלגת העבודה לשלטון החזיר את רבין לכס ראש הממשלה. הוא עמד בהתחייבותו ושינה את סדר העדיפויות הלאומי: התקציבים לחינוך, לרווחה, לתשתיות, ליישובי הפריפריה ולמגזר הערבי הוגדלו באופן משמעותי על חשבון תקציב ההתנחלויות ותקציב הביטחון. קבלת הערבויות מארצות הברית לקליטת העולים מחבר העמים, הקלה על ביצוע תוכניותיו והפיחה חיים בכלכלת המדינה. תמיכתו במדיניות של הפרטה במשק העניקה לו גם את אהדת המגזר העסקי.
נחוש לשלב את ישראל במהירות בעידן הפיוס העולמי ולהוביל מהלך מדיני נועז לשלום עם המדינות השכנות ולפתרון הבעיה הפלסטינית, הודיע כי יהיה נכון לוויתורים טריטוריאליים. הוא חידש מיד את שיחות השלום עם הפלסטינים ועם סוריה, שהחלו אחרי ועידת מדריד. בבעיה הפלסטינית ראה את לב הסכסוך, אך כשהתברר לו כי השיחות עם נציגי השטחים בוושינגטון נקלעו למבוי סתום, קידם את המסלול הסורי, בתקווה שעצם קיומו יאיץ את ההתקדמות גם בערוץ הפלסטיני.
מדיניותו הביטחונית נעה בשני מסלולים מקבילים: בעודו יוזם הקלות בחיי האוכלוסיה המשיך במדיניות תקיפה כלפי מבצעי טרור ומפירי סדר. בצעד יוצא דופן החליט על גירוש 415 מאנשי החמאס שהיו מעורבים בפיגועים. על ירי קטיושות בצפון הגיב במבצע “דין וחשבון”.
משעודכן על קיומן של שיחות שלום חשאיות באוסלו, אישר את המשכן חרף ספקותיו והפך אותן לערוץ הידברות רשמי. את צירופו של אש”ף כצד להסכם אישר רק לאחר מכתב התחייבות מיאסר ערפאת על הכרת אש”ף במדינת ישראל והסתלקותו מדרך הטרור.
ב-13 בספטמבר 1993, במעמד חגיגי על מדשאות הבית הלבן, ובהשתתפות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, נחתם “הסכם אוסלו”. ההסכם הניח את היסוד להסדר קבע, שיכלול הקמת ישות לאומית פלסטינית לצד ישראל. נאומיהם של רבין וערפאת ולחיצת היד ההיסטורית ביניהם היוו את שיאו של הטקס והפכו לסמל של תקווה בארץ ובעולם. בצד השמחה והתרוממות הרוח עורר ההסכם גם חרדות מפני הסכנות הטמונות בו וחידד את המחלוקת בין תומכי המהלך לבין מתנגדיו. את המחאה הפוליטית והציבורית נגד ההסכם הובילו המתנחלים. הטבח שעשה קיצוני ישראלי במתפללים מוסלמים במערת המכפלה בחברון שיקף את המתח הגואה בחברה בישראל. רבין שקל לפרק את היישוב היהודי בחברון, אך בסופו של דבר השאירו.
