הייתה מלחמה. ישראל הניפה שריד צבאי אדיר, אבל מאחוריו נחשפו דווקא קוצר ידה, שבריריותה. הסתבר לנו שהכוח הצבאי שבידינו איננו יכול, בסופו של דבר, להבטיח לבדו את קיומנו. בעיקר גילינו שישראל נמצאת במשבר עמוק, עמוק בהרבה מכפי ששיערנו, כמעט בכל מערכות חייה.
אני מדבר כאן כמי שאהבתו לארץ הזאת היא אהבה קשה ומסובכת, ואף על פי כן היא חד משמעית. וכמי שהברית שהייתה לו תמיד עם הארץ הפכה, לאסונו, לברית דמים. אני אדם חילוני לחלוטין, ואף על פי כן, בעיניי, הקמתה – ועצם קיומה – של מדינת ישראל הם מעין נס שקרה לנו כעם, נס מדיני, לאומי, אנושי. אני לא שוכח את זה לרגע אחד. גם כאשר דברים רבים במציאות חיינו מקוממים ומדכאים אותי, גם כשהנס הולך ונפרט לפרוטות של שגרה ועליבות, של שחיתות וציניות, גם כשהמציאות נראית כמו פרודיה גרועה על הנס, אני זוכר תמיד. ומתוך התחושה הזו אני מדבר.
"ראי אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאוד", כתב המשורר שאול טשרניחובסקי ב-1938. הוא קונן על כך שבחיק האדמה, בארץ ישראל, אנו טומנים, פעם אחר פעם, אנשים צעירים, בשיא לבלובם.
מותם של אנשים צעירים הוא בזבוז נורא, זועק. אבל נוראה לא פחות התחושה שכבר שנים רבות מדינת ישראל מבזבזת באופן נפשע לא רק את חיי בניה, אלא גם את הנס שאירע לה – את ההזדמנות הגדולה והנדירה שהעניקה לה ההיסטוריה, ההזדמנות ליצור פה מדינה נאורה, מתוקנת, דמוקרטית, שתנהג על פי ערכים יהודיים ואוניברסאליים. מדינה שתהיה בית לאומי ומקלט, אבל לא רק מקלט, אלא גם מקום שייתן משמעות חדשה לקיום היהודי. מדינה שחלק חשוב ומהותי מזהותה היהודית, מהאתוס היהודי שלה, יהיה יחס של שיווין מלא וכבוד לאזרחיה הלא יהודיים. וראו מה קרה.
ראו מה קרה לארץ הצעירה, הנועזת, מלאת הלהט והנשמה שהייתה פה. ואיך, כמו בתהליך של הזדקנות מואצת, זינקה ישראל משלב הינקות, והילדות והעלומים, אל מצב של נרגנות ורפיון ותחושת החמצה. איך זה קרה? מתי איבדנו אפילו את התקווה שאי פעם נוכל לחיות כמו אחרים, טובים יותר? ויותר מכך, איך אנחנו ממשיכים גם כיום לעמוד מהצד ולהביט, כמו מהופנטים, בהשתלטות הטירוף והגסות, האלימות והגזענות על הבית שלנו?
ואני שואל אתכם, איך ייתכן שעם בעל כוחות יצירה והתחדשות כמו שלנו, עם שידע להקים את עצמו מן האפר פעם אחר פעם, מוצא את עצמו כיום – דווקא כאשר יש לו כוח צבאי גדול כל כך – במצב של רפיסות וחוסר אונים כאלה? במצב שבו הוא שוב קורבן, אבל הפעם – קורבן של עצמו, של חרדותיו וייאושו, של קוצר הראות שלו?
אחד הדברים הקשים שחידדה המלחמה האחרונה הוא התחושה שבימים האלה אין מלך בישראל. שההנהגה שלנו חלולה. ההנהגה המדינית והצבאית. אינני מדבר כעת על המחדלים הגלויים לעין של ניהול המלחמה ושל הפקרת העורף. גם לא על השחיתויות הקטנות והגדולות. אני מדבר על כך שהאנשים שמנהיגים כיום את ישראל אינם מסוגלים לחבר את הישראלים אל זהותם. ובוודאי שלא לחלקים הבריאים, המחיים והמפרים של הזהות הזאת. לאותם חלקי זהות וזיכרון וערכים מכוננים שייתנו להם כוח ותקווה. שיהוו נוגדנים להיחלשותן של הערבות ההדדית ותחושת הזיקה לארץ. שיעניקו משמעות כלשהי למאבק הקיום המתיש והמייאש.
התכנים העיקריים שהנהגת ישראל כיום ממלאת בהם את קליפת שלטונה הם בעיקר תכנים של חרדות מחד והפחדות מאידך. של מקסם הכוח, וקריצת הקומבינה. של תגרנות בכל היקר לנו. במובן הזה הם אינם מנהיגים של ממש. בוודאי שאינם המנהיגים שעם במצב כל כך מסובך ותועה דרך זקוק לו. לפעמים נדמה שתיבת התהודה של חשיבתם, של זיכרונם ההיסטורי, של החזון שלהם, של מה שבאמת אכפת להם, מתקיימת אך רק בחלל הזעיר שבין כותרות בעיתון. או בין שתי חקירות של היועץ המשפטי לממשלה.
הביטו באלה שמנהיגים אותנו. לא בכולם, כמובן, אבל ברבים מדי מתוכם. ראו את דרך פעולתם המבוהלת, החשדנית, המיוזעת, את ההתנהלות הפרקליטית והנכלולית. הרי מגוחך אפילו לקוות שמהם תצא תורה , שמהם יגיח איזשהו חזון, או אפילו סתם רעיון מקורי, יצירתי באמת, נועז, בעל מעוף. מתי הייתה הפעם האחרונה שראש הממשלה הגה או עשה מהלך שיש בכוחו לפתוח לישראלים אופק אחר חדש? עתיד טוב יותר? מתי הוא יזם מהלך חברתי, תרבותי, ערכי, ולא רק הגיב בתזזיתיות למהלכים שכפו עליו אחרים?
אדוני ראש הממשלה, אני לא אומר את הדברים האלה מתוך רגש של זעם או נקם. חיכיתי די, כדי שלא להגיב מתוך דחף של רגע. אתה לא תוכל לפטור את דבריי הערב בכך ש"אין אדם נתפס בשעת צערו". ודאי שאני שרוי בצער. אבל יותר משאני כועס, כואב לי. כואבת לי הארץ הזאת, ומה שאתה וחבריך מעוללים לה. האמן לי, הצלחתך חשובה לי, כי עתיד כולנו תלוי ביכולת שלך לקום ולעשות מעשה.
יצחק רבין פנה לדרך השלום עם הפלסטינים לא מפני שחש חיבה גדולה להם או למנהיגם. גם אז, כזכור, הדעה הכללית הייתה שאין לנו פרטנר בקרב הפלסטינים, ואין על מה לדבר איתם. רבין החליט לעשות מעשה, מפני שאיבחן בתבונה רבה, שהחברה הישראלית לא תוכל להתקיים לאורך זמן במצב של סכסוך לא פתור. הוא הבין, לפני רבים אחרים, שהחיים באקלים תמידי של אלימות, של כיבוש, של טרור וחרדה וחוסר תקווה, גובים מחיר שישראל אינה יכולה לעמוד בו.
הדברים האלה נכונים גם היום, ובחריפות רבה יותר. עוד מעט נדבר על הפרטנר שיש או אין לנו, לפני כן נביט בעצמנו. כבר למעלה ממאה שנה אנו חיים במאבק. אנחנו, אזרחי הסכסוך הזה, נולדנו לתוך מלחמה, וחונכנו בתוכה, ובמובן מסוים תוכנתנו אליה. אולי משום כך אנחנו לפעמים חושבים שהטירוף הזה, שבו אנו חיים כבר מאה שנה, הוא הדבר האמיתי, היחיד, הוא החיים היחידים שנועדו לנו, ושאין לנו אפשרות, או אולי אפילו זכות, לשאוף לחיים אחרים: על חרבנו נחיה ועל חרבנו נמות, ולנצח תאכל חרב.
אולי זה ההסבר לאדישות שבה אנו משלימים עם החידלון הגמור בתהליך השלום, חידלון שנמשך כבר שנים, וגובה עוד ועוד קורבנות. כך אפשר להסביר גם את חוסר התגובה של רובנו לבעיטה הגסה שספגה הדמוקרטיה עם מינויו של אביגדור ליברמן לשר בכיר, עם מינויו של הפירומן המועד הזה למנהל שירותי מכבי האש של המדינה. ואלה גם חלק מהגורמים לכך שבתוך זמן קצר להפליא הידרדרה מדינת ישראל לאטימות לב, לאכזריות ממש, כלפי החלש, והעני והסובל. האדישות הזאת לגורלם של אנשים רעבים, של זקנים, של חולים ונכים; שיוויון הנפש הזה של מדינת ישראל אל סחר בנשים, למשל, או אל ניצול, ותנאים של עבדות, של העובדים הזרים; הגזענות העמוקה, הממוסדת, כלפי המיעוט הערבי – כשכל אלה מתרחשים פה בטבעיות גמורה, בלי זעזוע ובלי מחאה. אני מתחיל לחשוש שגם אם השלום יגיע מחר, גם אם נחזור אי פעם לנורמליות, אולי כבר איחרנו את המועד להחלמה מלאה.
האסון שקרה למשפחתי ולי, עם נפילת בננו אורי, לא נותן לי זכויות יתר בדיון הציבורי. אבל נדמה לי שהעמידה מול המוות והאובדן מביאה איתה גם סוג של פיכחון וצלילות, לפחות במה שנוגע לאבחנה בין עיקר וטפל. בין מה שניתן להשיג ומה שאין להשיגו. בין המציאות וההזיה.
כל בר דעת בישראל – ואוסיף ואומר, גם בפלסטין – יודע כיום בדיוק את הקווים של הפתרון האפשרי לסכסוך שבין העמים. כל בר דעת, אצלנו ואצלם, יודע בעומק לבו גם את ההבדל בין חלומות ומשאלות לב לבין מה שאפשר יהיה להשיג בסופו של משא ומתן. מי שאינו יודע זאת – כבר כעת איננו בר שיח, בין אם יהודי או ערבי. הוא ממולכד בפנאטיות שלו, ההרמטית, ועל כן הוא איננו פרטנר.
נביט רגע אל מי שאמור להיות הפרטנר שלנו. הפלסטינים הציבו בראשם את החמאס, שמסרב לשאת ולתת איתנו ומסרב אפילו להכיר בנו. מה אפשר לעשות במצב כזה? מה עוד נותר לנו לעשות? להמשיך ולחנוק אותם עוד ועוד? להמשיך ולקטול מאות פלסטינים בעזה, רובם הגדול אזרחים תמימים, כמונו?
פנה אל הפלסטינים, מר אולמרט. פנה אליהם מעבר לראשו של החמאס. פנה אל המתונים שבהם, אלה שמתנגדים כמוך וכמוני לחמאס ולדרכו. פנה אל בני העם הפלסטיני. דבר אל הפצע העמוק שלהם, הכר בסבלם המתמשך. שום דבר לא ייגרע ממך ומעמדתה של ישראל במשא ומתן עתידי. רק הלבבות ייפתחו מעט זה אל זה, ולהיפתחות הזאת יש כוח עצום. כוח של איתן טבע יש לחמלה אנושית פשוטה, דווקא במצב של קיפאון ואיבה.
פעם אחת הבט בהם לא רק דרך כוונת הרובה ולא מבעד המחסום הסגור. אתה תראה שם עם מעונה לא פחות מאיתנו. עם כבוש ומדוכא וחסר תקווה. ודאי שגם הפלסטינים אשמים במבוי הסתום. ודאי שגם להם חלק נכבד בכישלון תהליך השלום. אבל הבט בהם לרגע ממבט אחר. לא רק בקיצוניים שבתוכם. לא רק באלה שיש להם ברית אינטרסים עם הקיצוניים שלנו. הבט ברובו המכריע של העם האומלל הזה, שגורלנו קשור בגורלו, אם נרצה בכך או לאו.
לך אל הפלסטינים, מר אולמרט. אל תחפש כל הזמן סיבות מדוע לא לדבר איתם. על ההתכנסות החד צדדית ויתרת. וטוב עשית. אבל אל תשאיר חלל ריק. הוא יתמלא מיד באלימות וחורבן.
דבר אליהם. תן להם הצעה שהמתונים שבהם יוכלו לקבלה (הם רבים יותר ממה שהתקשורת מראה לנו). הגש להם הצעה כזו, שיהיה עליהם להחליט אם הם נענים לה, או שהם מעדיפים להישאר בני ערובה בידיו של האסלאם הפנאטי. בוא אליהם עם התוכנית האמיצה והרצינית ביותר שישראל מסוגלת להציע. עם ההצעה שכל ישראלי ופלסטיני שעיניהם בראשם יודעים שהיא גבול הסירוב והוויתור, שלנו ושלהם. אם תתמהמה – בעוד זמן קצר נתגעגע לחובבנות של הטרור הפלסטיני. נכה על ראשנו ונצעק, איך לא הפעלנו את כל גמישות המחשבה שלנו, את כל היצירתיות הישראלית, כדי לעקור את אויבינו מתוך המלכוד העצמי שלהם.
יש גם שלום של אין ברירה. בדיוק כפי שיש מלחמת אין ברירה, כי כבר אין ברירה. אין ברירה לנו, ואין ברירה להם. ואל שלום של אין ברירה צריך לצאת באותן נחישות ויצירתיות, כפי שיוצאים למלחמת אין ברירה. כי אין ברירה. ומי שחושב שיש ברירה, ושהזמן משחק לטובתנו, אינו תופס את תהליכי העומק המסוכנים, שאנו כבר בעיצומם.
ובכלל, אדוני ראש הממשלה, אולי צריך להזכיר לך שאם מנהיג ערבי כלשהו שולח איתות של שלום, ולו הקל והמהוסס ביותר – עליך להיענות לוץ עליך לבדוק מיד את כנותו ואת רצינותו. אין לך הזכות המוסרית שלא להיענות לו. אתה חייב לעשות זאת למען אלה שמהם תדרוש להקריב את חייהם אם תפרוץ מלחמה נוספת. ולכן, אם הנשיא אסד אומר שסוריה רוצה בשלום, גם אם אינך מאמין לו – וכולנו חשדנים כלפיו – עליך להציע לו פגישה בו ביום.