אמנון ליפקין-שחק

אמנון ליפקין-שחק

האזכרה הממלכתית ליצחק רבין, הר הרצל, ירושלים - 1 בנובמבר 1998, י"ב חשון תשנ"ט (שלוש שנים לרצח) 
  

לאה, דליה ויובל, רחל, בני משפחה, אורחים נכבדים, חברים, כבוד נשיא המדינה, מר עזר וייצמן והגב' וייצמן, ראש הממשלה מר בנימין נתניהו, נשיא בית המשפט העליון, חברי כנסת, שופטי בית המשפט העליון, הרמטכ"ל וחברי המטכ"ל,

אנחנו עומדים כאן היום מעל קברו של יצחק רבין, שלוש שנים אחרי שנבל יהודי רצח אותו ביריות אקדח בגבו. מעשה של מוג-לב רפה-שכל, אשר נטל את חייו של איש אמיץ וטוב-תבונה-ולב, וביקש בכך להרוג דרך, לרצוח לרבים את התקווה.

מנהיג ואדם נרצח, ובחברה הישראלית הוטל מום,  נגלע סדק ההולם ומתרחב לכלל תהום.

הכאב האישי של רבים-רבים מאיתנו, הגעגועים ותחושת האובדן, אינם קהים אחרי שלוש שנים, וזה צפוי שמאבדים אדם יקר. אבל הכאב צורב שבעתיים כשאחרי שלוש שנים מתחוור לנו שמן המכה הנוראה שספגה החברה הישראלית במעשה הרצח, לא הצלחנו להפיק את התועלת שבלקח.  לא חנקנו את האש של קנאות ושל שנאה. איפשרנו לחוסר סובלנות, לברוטליות, להיכנס תוך הסדק שנפער, ולהרחיבו. וכך, על הגעגוע ליצחק רבין, מאפילה הדאגה לחברה שהניח אחריו בהירצחו.

יצחק רבין בין דור המייסדים, דור שהחברה היתה בראש מעייניו. דור מגוייס, מחוייב, מאמין בצדקת הדרך, קשוב למצוקות ולצרכים. דור שגם עשה שגיאות, ודאי, אבל בתום לב וללא כוונות זדון. בטחון ישראל, שלום ישראל, עתיד ילדינו, אלה היו לנגד עיניו, כשבחר ללכת בדרך השירות הציבורי, להניח את האגו ואת התפנוקים בצד. כזה היה הדור,  כזה היה יצחק רבין. מנהיג שהאמין במטרה, שהאמין באנשים, אהב את העשייה.

בשבילנו, פקודיו בצה"ל, הוא היה מפקד, אח גדול, מורה הדרך. ראינו אותו בחפ"קים, ראינו אותו בתרגילים, בדיונים ובתהליך וקבלת החלטות קשות וכבדות. קל היה לראות ביצחק רבין את אשר עם ליבו. את ההנאה בקשר עם האנשים חיילים ומפקדים, במגע עם הדור הצעיר, ואת כאב-המחיר הכבד שגבו המלחמות ומה שביניהן. יצחק רבין היטיב לנהל מלחמות ומערכות, ללא חדוות-הקרב ושמץ של התלהמות. באחריות, בבקיאות מעוררת הערצה בפרטים, וביכולת קליטה וניתוח שעשו בית-ספר לכולנו. ידענו שאפשר לסמוך עליו,  ידענו שנקבל גיבוי, אבל ידענו גם שהוא מצפה מאיתנו למיטב ולמירב, ושאפנו שלא לאכזב אותו לעולם.

יצחק רבין היה איש של אמת, גם שהיא לא היתה נוחה לו או לסביבה.  גם היא יוצרת קושי בהתקדמות בדרך שחשב לנכונה. מנהיג שפיו ולבו שווים. הוא שילם על כך בחייו. משסירב לייפות את המציאות, להתאימה לאוזנו וטעמו של השומע, משבחר ללכת בדרך שראה הולמת את טובת העם והחברה, חתם את גורלו. ואנחנו לא היינו שם, כולנו, כדי לשמור עליו.

סליחה, יצחק.

סליחה שלא הבנו את מה שראינו.  סליחה שלא האמנו שכך יכול לקרות אצלנו, בתוכנו.  סליחה שלא הקפנו אותך בחומות של שומרים חמושים. וסליחה על שעד היום יש כאלה בינינו שאינם מסוגלים לבקש סליחה על עצם השימוש המתלהם במילים שמלבות אווירה, על קוצר-הראות את קוצר-המרחק שנוצר כאן לדאבוננו, בין מאבק פוליטי או אידאולוגי לגיטמי לגמרי, לבין שלוש יריות אקדח של קנאי טיפש.

בימים אלה, כשדרכו של יצחק רבין מסמנת נצחון והויכוח הולך ומתלהט, לא נוכל להגיד שוב – לא ידענו. אנחנו כבר יודעים שנרצח ראש ממשלה בישראל. אנחנו כבר יודעים מפני מה עלינו להישמר.

בחברה אחת, לא גדולה, צפופה באנשים ובדעות כמו שלנו, סביר ומתבקש שיתנהל ויכוח על העניינים הגורליים ביותר לחיינו כאן. חשוב שיתקיים דיון; חשוב שיישמעו ברוב קשב גם דעות מיעוט, שיילקחו בחשבון המצוקות, החששות, העכבות – פרי חשדנות וסבל של יחיד ושל רבים. אבל הסגנון הופך להיות חלק מהתוכן. הוא, גם הוא, מהות. והברוטליות משקפת תרבות חברתית ששיאה ברצח ראש-ממשלה, וסימניה ניכרים באלימות לכל סוגיה בחיי יום-יום. לא לזה קם דור והחזיר עם לארצו.  לא כך התכוונה המורשת היהודית, שעל תשתיתה הונחה המדינה.

אל האחר יש להקשיב. לשונה – בכל תחום – יש זכות קיום שווה ומכובדת. בענייני המדינה, תכריע בסופו של-יום, דעת הרוב. יש לשאוף כי היא תייצג מכנה משותף שבסיסו רחב כמידת האפשר. שהיא תקלע אל דעת רבים ככל שניתן. כך ראוי וכך נאה בחברה דמוקרטית רבת-פנים וטעמים כשלנו.

אין מקום אצלנו לקצוות טורפים! משום צד! הם המעט המכתים את המרובה. אסור לתת להם דריסת רגל בחיינו! 

בעומדנו מול קיברו של יצחק רבין, כאן במקום הזה, נכון לחזור באומץ ולהדגיש: אין מקום לסובלנות והבנה כלפי גילויים של גזענות, של אלימות, של קנאות עיוורת. יש לנקוט יד קשה ובלתי מתפשרת כלפי השוליים, כדי שלא תירצח הדמוקרטיה, כדי שלא יביאו אותנו המעטים לריב אחים, כדי שלא נתפורר. כוחנו ב"יחד", ומי שמנסה לרסק את הכוח הזה, לקטלג ולהפריד, לא יינקה.

יצחק רבין זכרו לברכה, ביקש לחזק את עוצמתה של ישראל, כלכלתה ובטחונה, באמצעות דרך של פיוס ושל שלום. הוא בקש להשאיר לדורות הבאים מדינה מגובשת, מחוזקת, טובה לכל אזרחיה, פתוחה לכל היהודים, מחייכת לעולם. חובתנו, ללא קשר להשתייכות פוליטית – פוליטיקה לשמה היא לא חזות הכל במדינה שיש לה הרבה יותר להציע לאנשיה – חובתנו להבטיח שנמשיך ללכת, ביחד, בדרך הזאת, שתמלא צוואתו. כולנו נרוויח מכך. אנחנו וילדינו אחרינו. לכולנו יש כאן ילדים.

שלוש שנים אחרי שנלקחת, ובכל יום, אני מצדיע לך, יצחק רבין. צר לי עליך. מפקדי יצחק.  צר לי עלינו. יהיה זכרך ברוך.