דליה רבין-פילוסוף, בתו של ראש הממשלה
האזכרה הממלכתית ליצחק רבין, הר הרצל, ירושלים - 1 בנובמבר 1998, י"ב חשון תשנ"ט (שלוש שנים לרצח)  
  
ושוב בחלקת גדולי האומה, מצטופפים כאן,
באנו להצדיע לך בדומיה ובכאב, 
מסדר החיים – על הר המוות הנורא הזה.

אנו ניצבים על פיסגתו של בית-העולם הנצחי הזה,
ומבין השורות של האבנים המוצבות כאן לעד,
כל אבן את סיפורה שותקת,
משקיפים על הרכס שממול.

סוף הקיץ.
סתיו נוגע ביערות שעל גבעת הרדאר, בית סחור, המסרק ומעלה-החמישה.
השלכת מתחילה לצבוע את העצים שבשבילים שביניהם בערה אז המלחמה,
מסכת הקרבות הקשים אותם ניהלת,
ממש כאן מנגד, עם חבריך לנשק,
לפני חמישים שנה.

לחמת וכאבת, אבא
וכאן ממול היו מוטלים מתיך שלך שורה ארוכה ארוכה.

פניהם חוורו. המוות נשקף מעיניהם.

ובכל בוקר שעלה מחדש מעל הרכס הזה ממש – 
חשקת שפתיך, ויצאת בראש לוחמיך הנותרים – 
ובאמונה שאין לה קץ, על אף ולמרות הכל,
המשכת ימים, שבועות וחודשים בלחימה העיקשת.

עד שהייתה ארץ – ועד שקמה לנו מדינה.
כן, לפני חמישים שנה.
והייתה עצמאות ונולד צבא-ההגנה לישראל.
הצבא שהיה ליוצא חלציך, ובן טיפוחיך והיקר לך מכל.

"לא עוד" נדרת, ולעצמך הבטחת,
לא עוד מעטים וחסרי כל,
לא עוד קרבות מאסף, נסיגות ואחיזה בקרנות המזבח בכוחה של האמונה בלבד.

ומכאן ואילך, ומשך שנים ארוכות ורבות, 
הקדשת כל רגע וכל שניה מחייך לבנייתו של צבא יהודי 
חזק, חכם, מתוחכם, מחומש במיטב שבמיטב,
צבא של איכות, הקפדה על כל פרט,
משמעת של ברזל, מצוינות והצטיינות,
צבא של אנשי פלדה – וערכים,
יצוק בדמותך שלך ותמיד אתה דוגמא ומופת,
ותמיד ראשון לצאת – ואחרון סוגר.
ולאחר שהובלת את הצבא הזה,
בכל מלוא תפארתו, לגדול שבניצחונותיו,
אז ורק אז, מתוך תחושת הכוח – 
בחרת בדרך השלום
והיית הגנרל עתיר הקרבות העקובים מדם מחד,
ועטור תהילת האדריכל של גדול הניצחונות, מאידך,
וידעת ידוע היטב מה כבד המחיר.

ומתוך המדים שלבשת שנים כה רבות,
ומבין זרי התהילה,
בדרכך השקולה, האנליטית, בלי הרבה מילים, 
בחרת לצאת במסע אל השלום.

כן, אבא יקר שלנו,
כל עוד נשמה באפנו נעמוד כאן – ושם – ובכל מקום – 
נתייצב כולנו, ולא ניתן לשכוח,
לא ניתן להשכיח כי היית האחד שזכה – 
מן הכוח, מן התעוזה, מן הלחימה היומיומית מבלי חת,
מן הכאב של המחיר הנורא.
לפרוץ אל הדרך האחרת. 

כן רק אתה באומץ של גנרל אמיתי,
קצין וג'נטלמן, מפקד וחבר, איש המעשה – 
לא איש של מילים גבוהות,
נטול מנטרות ופוליש,
זר להתלהמויות ולנפנופי ידיים,
בנחישות, באמונה וביושר – 
עמסת העגלה הכבדה ויצאת לדרך,
כן שוב לדרך קשה ומפרכת.

היית ונשארת "מר ביטחון" – 
וזה היה גם סוד האמון הבלתי מסויג שנתנו בך:
השלוב המופלא של המפקד הדגול,
ששיר הרעות היה ההמנון שלו
עם המדינאי האמיץ והמפוקח,
בצניעות, בחריצות ובמסירות
והכל אל המטרה האחת.

והשילוב הזה הוא שהצית התקווה הגדולה.
זו הייתה תמציתם של האור והשמחה ששטפו את הארץ הזו,
שהאירו עיני האנשים שלראשונה הביטו קדימה – 
ויכלו לראות אל מעבר לאופק הדמים והמלחמות,
המוות ובתי-הקברות, 
להביט אל החלום!

ושום המון מוסת 
ושום אספסוף מתלהם
לא ישכיחו את מה שהיה כאן,
והרוצח שבא מבין שורותיהם לקח לנו אותך – 
אולם שירת חייך מתנגנת בארץ הזו בכל פינה.

שלוש שנים, ואתה כאן,
עדיין שותק, מתחת לאבן הקרה.

ואנחנו מתגעגעים אליך כל-כך אבא.  
© כל הזכויות שמורות למרכז יצחק רבין 2012