English

טקס האזכרה הממלכתי ללאה ויצחק רבין

טקס האזכרה הממלכתי ללאה ויצחק רבין

יום רביעי, י"ב בחשוון תשס"ח, 24 באוקטובר 2007, בשעה 15:00, הר הרצל, ירושלים. במעמד משפחת רבין, נשיא המדינה, ראש הממשלה, יו"ר הכנסת, נשיאת ביהמ"ש העליון, שרים, חברי כנסת ואישי ציבור. 

נאומו של מיכאל רבין בטקס האזכרה:

סבא 
שתיים עשרה שנים שאתה שותק מתוך הקבר הזה. 
שתיים עשרה שנים שתקתי אני יחד איתך. 
היום אני מפר את שתיקתי. כי אני, בניגוד אליך – שנדמת לעולמים – יכול. 
הנטייה הטבעית שלי היא לספר לך בראש ובראשונה: 
על הרגעים היפים. הימים הקשים. על כל הדברים הקטנים שמרכיבים את היומיום, האהבות והאכזבות. ההצלחות והכישלונות. 
אולי יותר מהכל, אני מבקש לוודא שאתה וסבתא, יודעים שאני בסדר. 
כי אני יודע שדאגתם לי, ואהבתם מאוד. 
ולמרות הרצון הזה, לחלוק איתך ולשתף אותך, נדמה שביום הזה, כמדי שנה, בטקס שהוא רק יחיד מבין רבים המתקיימים ברחבי הארץ, הזיכרון האישי והקולקטיבי מתערבבים, נבלעים זה בזה, ואני כבר לא באמת בטוח מה מותר ומה מתאים, מה שייך ומה ראוי. 
לכן, מוזר לי לדבר אליך מילים של יום חול, של נכד לסבא אהוב ואוהב, כשאני עומד כאן, כנואם בטקס הממלכתי, שהוא כל כך אישי וכל כך לא. 
שתיים עשרה שנים עברו מאז ניהלנו את שיחתנו האחרונה. המון זמן. כל כך הרבה קרה מאז. 
בערב בו נרצחת, בגלל דרכך הפוליטית, ישבתי אני בבית ולמדתי למבחן באזרחות. 
כמה אירוני שבשעה שהתעמקתי בנבכי החומר הלימודי, כלל לא ידעתי, שהשיעור הכואב והאכזרי על גבולות הדמוקרטיה בישראל עוד לפנינו, ואני, כאזרח, אבל יותר מכך - כנכד, עתיד לשלם בגינו מחיר אישי יקר. 
רבות דובר מאז על הנוער. נער הייתי גם אני, ולא ידעתי על מה לבכות קודם. צופה-משתתף, המום וכואב – כמו כולם ויותר מכולם. 
מהצד ראיתי את חבריי מתאספים בכיכר, מדליקים נרות וכותבים על הקירות מתוך געגוע אליך, מתוך געגוע אל עתיד שנדמה היה שאבד עם לכתך. 
היום, מתוך מרחק של 12 השנים שחלפו, אני רואה בצער איך התחלפה התקווה בתערובת של אדישות וייאוש. ואלה מקרינים על יחסינו השליו והמרתיח לעיר מופגזת, לחיילים בשבי, ולעתידנו המשותף כאן בארץ. 
אי אפשר כנראה לכבוש את ההר כשאתה חסר את האמונה בצדקת הדרך וכשאתה מחוסר יכולת לטוות תמונת חיים שונה מזו ששיגרת חיינו מכתיבה לנו. לכן אני מבין טוב יותר היום, את יכולתך בקרבות תש"ח לנצור את הכאב והקורבן למען עתיד טוב ובטוח יותר, ובכך לסלול לא רק את הדרך לירושלים אלא לחיים חדשים בקרקע הקשה והתובענית שלנו. 
ודווקא על רקע התובנה הזו נראית לי התנפצות החלום שטווית כהחמצה גדולה של בני דורי. 
דור, שעדיין נמנע ממעשה של ממש, ורק מאמין, וגם זה לא תמיד, ולא בלב שלם, שכל שנותר לנו הוא להמשיך ולהמתין למבוגר אחראי שייתייצב במקום בו נעצרת, יטול את המשא על כתפיו ויוביל, מגודף ומקולל-מבית, בדרך הלא סלולה, הלא פופולרית, ששכרה אינו בצידה וסיכוניה רבים מסיכוייה. 

היום כאשר שוב מנשבת רוח ההדברות, ומאחורי הקלעים נדמה כי נרקמים הסכמים, וידוע לכולנו שמדובר בפשרות כואבות. 
היום, בניגוד למציאות של לפני 12 שנים, אנו יודעים היטב כמה שברירי תהליך שכזה. האם נדע לסלק ולהוקיע מתוכנו את גילויי השנאה, את ההסתה? האם נוכל לקוות שהלקח, למרות האדישות, נלמד והופנם? האם וכאשר נדרש לכך, נדע להרים צעקה גדולה, כדי לשמור על עצמנו, למנוע מההיסטוריה לחזור על עצמה? 

סבא. 
הרבה מדברים על מורשת רבין. איך להגדירה, מה נכון ומה לא נכון. לדעתי לא צריך להסתכל רחוק מדי. מילותיך האחרונות, אז באותה עצרת שלום, שנגמרה באלימות הגרועה מכל. היו "כן לשלום ולא לאלימות". זוהי מורשת רבין ובמימושה נדע כי לא לשוא היה קורבנך.