English

עצרת הזיכרון המרכזית בכיכר רבין, ת"א

עצרת הזיכרון המרכזית בכיכר רבין, ת"א

מוצ"ש, כ"ב בחשוון תשס"ח, 3 בנובמבר 2007, בשעה 19:30, כיכר רבין, ת"א
נאומו של יובל רבין

ערב טוב לכולכם, 

"זריחה מוקדמת" היה שמו של מבצע האבטחה הגדול, שנועד לשמור על הסדר והבטחון,  בעצרת השלום שהתקיימה בכיכר הזו -  ב 4 בנובמבר 95.
"תנו לשמש לעלות לבוקר להאיר " שרו המנהיגים שעל הבמה וסחפו את ההמונים בקהל.  אבל,  הערב שטוף התקווה הזה הסתיים בליקוי מאורות גדול  שמלווה אותנו מאז,  ולא מרפה. 

הערב, בעודנו מתכנסים בכיכר הזו, מתקיים במרחק כמה קילומטרים מכאן -  טקס אחר. מקורו בנוהג לקיים ליל לימוד תורה  בלילה שלפני טקס ברית המילה.  מטרתו של הלימוד לשמור על הרך הנולד ולא להותיר אותו חסר הגנה. שמו של הטקס הוא  "ברית יצחק". 

על יצחק האחר:  אבא שלי, וראש הממשלה של כולנו -  זה שלזכרו אנחנו עומדים כאן עכשיו – עליו, איש לא שמר.  דמו הותר,  וגבו הופקר -  מימינו ומשמאלו  -  לכדורי הרוצח,  אביו של  הנימול.   

שתים עשרה שנים  עברו,  אך יותר ויותר נדמה כי דבר לא השתנה,  והלקח  - רחוק מתמיד. 
גם היום, כמו אז,   משתולל ללא רסן קמפיין ציני, מתוחכם ומתוזמן היטב שנועד למרק את הפשע ושוב להתיר את הדם . 
גם היום, כמו אז – נותרים הקולות המסיתים ללא מענה, כשמהצד האחד אלימות צעקנית ומהצד האחר רפיסות של דממה.

היום, בדיוק  – כמו אז. 

בהשתוממות מקוממת תהה השופט, צבי גורפינקל "מה האסון הגדול בעריכת הברית בכלא?" וסיכם בטיעון "שהעותר הוא יהודי".

יהודי בעיני הוא אדם ערכי ושומר חוק,  בן לעם שהעניק לאנושות את הקוד המוסרי האוניברסלי של עשרת הדיברות ובתוכן הדיבר "לא תרצח".
 
יהודי,  הוא מי שמל את בנו כדי להבדילו משאר העמים,  ולא זה שהפך אותנו לעוד מדינה אלימה ופורעת חוק כמו הגרועות שבמדינות העולם.

יהודי,  הוא מי שיודע כי אחד מטעמי ברית המילה  הוא לתת בגוף חותם גשמי ומשותף, שנועד  לאחד ולקבץ ולא לזרוע פרוד ושנאה בתוכנו .

יהודי הוא מי שיודע כי אין שום ערך להורדת  עורלת הברית מבלי להוריד את עורלת הלב .

האיש שבלילה ההוא לפני שתיים עשרה שנה, עמד למרגלות הכיכר הזאת ובקור רוח נטל לעצמו את תפקיד המאשים, השופט והמוציא להורג, האיש שעשה בחוקי הדמוקרטיה כבתוך שלו -  ממשיך להתל בהם עד היום -  ולטובתו.
ומולו,  ניצבת רעועה ודוממת - חומה רופסת של מערכת אכיפת חוק שלא עשתה כלום כדי  למגר את גל ההסתה ולמצות את הדין עם יוצריו  - וממשיכה בכך גם היום .

לא יעלה על הדעת שבאטימות ריגשית והתעלמות מדעת הקהל, תתמוך הפרקליטות, יגבה היועץ המשפטי ויאשר הבג"ץ  - החלטה מבישה כמו זו שהתקבלה ששלשום בבית המשפט המחוזי בתל אביב.
החלטה ההופכת את הכלא לאולם שמחות, את המוהל למאושר , את ההורים הטריים למנצחים ואת להקת המעודדים – לצוהלים. 
לא יעלה על הדעת שקולות השמחה מימין יתקלו בקושי בסטיקר דהוי מהשמאל.

מה שהתחיל בהיתר נישואין, ולידה ומילה, ונמשך במסע הסתה, יגמר ברוצח שיסתובב בינינו מוקף בעדת ילדיו, חופשי ומאושר. וכך הולך והופך מערכון מעורר פלצות בו מבטיח השחקן בתפקיד הרוצח :"אתם הרי יודעים שיום אחד אני אשתחרר" -  למציאות חיים מוחשית, קרובה ומאוד לא מצחיקה  - שבה הרוצח ישמש בתפקיד עצמו.

אל תסכימו להסתפק באמונה "שזה לא יקרה!"

חוסננו כחברה הולך ונשחק בהתמדה נוכח המשך מסע ההסתה וההכחשה. שחיקה,  שביטויה הנורא הוא – השתיקה! 
ולכן אני קורא לכם:

די לשתיקה!!! ודי לעמוד מנגד!!!

לא מדובר כאן בעלבון פרטי או כאב משפחתי. 
לא מדובר כאן במחנה פוליטי כזה או אחר.

זו צרכה להיות זעקתם של הישראלים השפויים:

הישראלים – שאוהבים  את המדינה הזאת וחרדים לדמותה ועתידה.
הישראלים – שמאמינים כי מדינת ישראל צרכה להיות גם יהודית,  גם דמוקרטית וגם מוסרית. 

אם חפצי חיים אנחנו , אם דמוקרטיה היא יותר מערך מילוני עבורנו, ואם איננו רוצים שדמו של הנרצח הבא יהיה בראשינו – זה הזמן לעשות מעשה.

לבטל את הדממה, לצאת בצעקה לשאול שאלות ולדרוש תשובות.

הרוצח,  אז כמו היום - לא רק פעל!  הוא בראש ובראשונה -  הופעל! שתיים עשרה שנים אחרי -  ומפעיליו עדיין לא נדרשו לתת הסברים ולשלם את המחיר.  
  
אקדחו של הרוצח הגיע איתו לכיכר באותו לילה מר, כשהוא טעון בתמיכה מוסרית, מורלית ואידאולוגית -  שהתירה את הדם. 

אצבע אחת לחצה על ההדק,  אבל ידיים רבות הובילו אותה לשם .
 
הצועקים והמסיתים, המקללים והמפגינים,  מדביקי הסטיקרים ומחזיקי השלטים, נושאי ארונות הקבורה המדומים ומובילי ההפגנות, העומדים על המרפסות  והקוראים לחרמות , נושאי התפילות ופוסקי ההלכות – כל אלו,  הובילו במשך חודשים ארוכים לרגע ההוא,  בו תלחץ היד על הדק אקדח המילים מהמערכה הראשונה,  ותשטוף את הכול בגל עכור של שנאה,  שסופו במערכה השלישית ובה   ירייה,  וראש ממשלה מת בכיכר.  

"חס ושלום" ענה הרוצח זמן קצר לאחר הרצח, כשנשאל על ידי חוקר המשטרה אם הוא מצטער על המעשה.  

על חרטתו הוא חס,  אך לא עלינו ובטח שלא על השלום. 

אלו שירו באבי ביקשו לפגוע  בו,  ולרצוח גם  את השלום.

אבל, דרך השלום נצחה.  אבי,  ומי שהיה שותפו המלא לתהליך השלום, והיום הוא נשיא המדינה שמעון פרס -  הפכו את הנועזות של אתמול לקונצנזוס של היום.

מורשתו של אבי איננה אוסף של אמירות שמימיות על רעיונות נעלים. מורשתו ביקשה את היומיום הפשוט שמרכיב את המכלול של חיינו. 
הוא ביקש למנוע את הרגע המזקק של ההקרבה והכאב הישראלי , את אותו שבריר הרגע שבין הצלצול בדלת ובין מראה נציגי קצין העיר העומדים בפתחה.  הוא רצה למחות את מליחות דמעותיה של אם שכולה -  בצחוק ילדים משחקים, להעתיק תקציבי ענק מעוד מטוס קרב  - למחשב לכל ילד, להחליף את  צו המילואים  בחופשה משפחתית .  הוא רצה להעניק לכולנו  את היכולת -  לחיות . פשוט לחיות – שקט, רגוע ובלי מלחמות. 


                         =============================

אין  זה מדרכי לעמוד מול ככרות מלאות אדם ולשאת נאומים, וזו הפעם הראשונה שאני עושה זאת בשתיים עשרה  השנים שחלפו.

מהכרותי את האיש לא היתה זו גם דרכו של אבי. אבל בלילה האחרון של חייו הוא לא רק נאם בכיכר  אלא אפילו שר,  ובכך הנחיל לבני משפחתו ולכולנו את החובה לעמוד כאן מידי שנה בתחילת הסתיו , ולקרוא לשלום.

אני עומד ומסתכל עליכם ממלאים את הכיכר -  והמראה עוצמתי מעין כמותו. (ו)אני מודה לכם מאוד שבאתם. 
המחשבה, שזהו המראה הכמעט אחרון שראה אבי בחייו מעצימה עוד יותר את גודל ההתרגשות. 

כשהחלה עצרת השלום לפני שתיים עשרה שנים, סחף נחשול גדול של תקווה  את הכיכר הזאת. 
בואו לא נעצור אותו, 
בואו לא ניתן לאדישות להרוג חלקים כל כך חשובים מקיומנו כאן.
בואו נזכור למה התכנסנו כאן,
בואו לא נשכח מה קורה לראש ממשלה שדעת קהל מפקירה אותו, ומה קורה כשאדישות הופכת למצב רוח לאומי.
בואו לא נשתוק, 
בואו נפעל כדי שנוכל לחיות כאן במדינה שפויה ואיתנה, שבה קסאמים אינם שגרת חיים בשדרות ובה הפערים הכלכליים והחברתיים אינם גזרת גורל. 
בואו לא ניתן לשבויים ולנעדרים להתפוגג לתוך שכחה ואדישות -  ונפעל להחזרתם במהרה הביתה.

הגיע העת להחלטות אמיצות,  ולכן - נשלח מכאן קריאת עידוד ותמיכה בממשלה להוביל מהלך של שלום,  מבלי לחסות בצילם המגונן של העדר החלטה ואי עשייה. 

נאחל לעומד בראשה, ראש הממשלה אהוד אולמרט -  החלמה מהירה ומלאה,  ועשייה פורייה למען השלום והבטחון.  

הדם שאזל מגופו של אבי ועימו פעימות חייו האחרונות הכתים את דפי שיר השלום שהיו בכיס מקטורנו.
ומשורות השיר הזה אני קורא לכולכם: 
 
 "אל תגידו יום יבוא,  הביאו את היום, 
 כי לא חלום הוא,
 ובכל הכיכרות הריעו - רק שלום".